ריק & רול

דווקא השנים הטובות ביותר שלי הן לא אלו שחקוקות לי בזכרון. 2019 למשל הייתה עבורי שנה מצוינת עם לא מעט אירועים משמעותיים, אבל ניכר שהיא נבלעת לה אי שם בהיסטוריוגרפיה שלי. השנים שאני באמת זוכר הן אלו שבהן הייתה לי קפיצה משמעותית, כמו 2008 או 2015 לדוגמא. השינויים באחוזים משאירים אצלי הרבה יותר חותם מאשר סך הערך הכללי. 

אני זוכר כשחזרתי מהטיול הגדול בזמנו ונכנסתי למטבח בית של ההורים (שאז גם היה שלי) הוא נראה לי פתאום נורא קטן וצפוץ. סביר להניח שהוא לא הצטמק בזמן הזה. יש את האנשים האלה שעומדים להם סטטים כמו איים בזרם (לא יודע אם זו הייתה כוונתו של המינגווי בעת כשתבע את המונח, אבל לי אישית זה עושה שכל) בעוד שאני לכאורה ממשיך לשעוט קדימה. אולי גם אני הוא סוג של אי בזרם בעבור כמה וכמה אנשים. לא יכול שלא להסתכל בזלזול מסוים עליהם, על איך הם עדיין תקועים באותו שטאנץ עם אותם עיסוקים נלוזים, בעוד שאני טס קדימה. אולי זה בא לענות לי על איזה צורך עצמי של להוכיח שמה שאני עושה והדרך שבה בחרתי היא נכונה ובעלת ערך.

חלק מאותה שעיטה קדימה הוא תחילתו של מיאוס בקיים שלך. דברים שעד לא מזמן נראו לי מדהימים נראים לי עכשיו כבר לא תואמים סובייקטיבית במקרה הטוב, או מחורבנים אובייקטיבית ואבסולוטית במקרה הרע. כשהייתי בצבא המשקה שלי במסיבות היה וודקה רד בול, אלוהים יודע איך, והיום אני כבר לא מסוגל לשתות את זה. היום כל הדירות שעד לפני כמה שנים נראו לי סופר תל אביביות מגניבות, עם הרצפות המצוירות והתקרות הגבוהות, מתחילות להיראות לי כמו חורבות מתפוררות שלא ראויות למגורי אדם. ומה הקטע לעזאזל עם התקרות הגבוהות? אני לא 2.5 מטר, וסתם עולה יותר יקר לקרר את זה בקיץ. הזבל של אחד זה האוצר של אחר.

חוויתי בזמן האחרון איזשהו משבר. ניתן לומר שהוא התרחש (או מתרחש?) בגלל שכמה דברים בכמה רבדים שונים לא מסתדרים לי כפי שהייתי רוצה שיסתדרו - זוגיות, קריירה, בריאות, משפחה, חברים וכו'... מילא אחד מהם לא מסתדר בתקופה מסוימת, אז ניתן לפצות עליו מכיוונים אחרים ועד שאני בכלל מבין מה מי מו, המצב כבר מסתדר חזרה. ברגע שכמה מהם כבר לא מסתדרים, אני נכנס למעין סחרור שקצת לא יודע כיצד לצאת ממנו. יש לי שני שדונים שיושבים לי על הכתפיים ומייעצים לי: הראשון רוצה לצאת על כל העולם במעין דחף קמאי שכזה של יציאה למסע הרב עצמי וסביבתי. השני רוצה לקחת הפסקה מהכל, משהו על הספקטרום שבין לקחת יום יומיים מחלה של לשבת בבית עם סרטים ומשחקי מחשב לבין לברוח לכמה ימים לאיזו עיר אירופאית קרה וקרובה (יחסית) שבה לא יכירו אותי.

שני השדונים הללו הם בסופו של דבר שני צדדים של אותו מטבע, שני מסלולים שאולי נראים שונים אבל בתכלס מובילים לאותו מקום: הרצון לשבור איזושהי פרדיגמה במירוץ העכברים הבלתי נגמר הזה. 

שלא תבינו אותי לא נכון אגב - אני מאד גאה במה שהשגתי עד כה בחיי. יותר מזה, אני חושב שהמשתנים שגרמו לי להגדיר את מה שאני חווה כעת כ"משבר" יכולים להיות חתיכת וואו בשביל לא מעט אנשים אילו היה להם אותם גם. לפעמים אפשר לשכוח את זה.