כשהייתי ילד לא הבנתי מדוע המבוגרים עושים את כל מה שהם עושים למרות שבוודאות יש אלטרנטיבות טובות יותר: פיצה והמבורגר יותר טעימים מקציצות ואורז, יותר כיף ללבוש בגדי ספורט מאשר מכופתרות לבנות בחגים ויותר כיף לראות טלוויזיה בשבת בבוקר מאשר לבקר את סבתא והדודים. היום אני עדיין לא מבין מדוע עושים הרבה מהדברים הללו, והם נעשים כאילו מעצמם, בין איזה צורך חצי קיומי לכך לבין משהו שפשוט מתקיים בתור ברירת מחדל שלא באמת משתנה אם לא עושים משהו באופן אקטיבי. כמו ברית מילה למשל. תחשבו איזה דפוק זה שברירת המחדל החברתית בישראל היא לחתוך לילד שלך את הזין שהוא נולד, ולא נגיד ההיפך.
שעון הקיץ שאני אמנם מאד אוהב הביא איתו תופעה של ימים שהולכים ומתארכים ומרגישים כמו מסטיק. כמו פגי במד מן שנשכבת על הספה של ההורים שלה ביום ראשון בין הכנסיה לבין ארוחת הצהריים. יכולתי להרגיש דרך המסך את השמש החמימה חודרת דרך החלון ומרדימה אותה בעצלתיים בעודה חושבת על איך היא מתה לעוף משם לדירה שלה.
אנחנו מדברים ברצינות על לקנות דירה ואפילו התחלנו ללכת להסתכל על כמה. מן הסתם זה לא יהיה בתל אביב (ובטח שלא במרכז העיר) וזה יגרור איזשהו שינוי באורחות חיי. זה משהו שבניגוד ללפני תקופה מסוימת אני כבר יותר שלם ורוצה אותו, אבל עדיין כל נוטיפקציה מהאפליקציה על דירות שרלבנטיות אלי (לפי מה שאני הגדרתי לו!) מכניסה אותי לאיזה הלם מסוים ורצון לקבור את עצמי בחול.
זה הולך להיות וואחד שינוי שהוא גם הכרחי, לפחות כלכלית וכנראה שלא רק. לא הייתי מגדיר זאת בהכרח כמעבר בינארי מצעיר למבוגר, אבל זו בהחלט כברת דרך משמעותית בדרך לשם. אני עדיין איפשהו באמצע. מצד אחד כשיוצא לי להיות בחברת צעירים ממני בעשור פלוס מינוס, אני מרגיש זקן ולא קשור. מצד שני, פה ושם כשאני מצליח לשנורר לי קצת זמן פנוי ללא מעש - אני מנצל אותו למשחקי מחשב, אוננות וסתם גלילה מיותרת ברשת ובאפליקציות, מה שגורם לי לתהות עד כמה באמת התבגרתי בעשרים שנה האחרונות והאם אני בכלל שמיניסט בתחפושת.
הפסח האחרון גרם לי לחשוב על כמה אהבתי את התקופה הזו של חול המועד עד לפני מספר שנים שהייתי מגיע לתל אביב לפגוש חברים. זו עכשיו (סוף אפריל בעת כתיבת שורות אלו) התקופה הכי נעימה בשנה בה יש הרבה אור, אפשר לצאת החוצה עם קצר והליכה ברחובות תל אביב לא משולה לישיבה בסיר אידוי. קודם אני לא גרתי שם וחברים שלי כן, אחר כך אני גרתי שם וגם הם, והיום רק אני גר שם. מה זה כבר נותן לי? לא יודע. למה אני ממשיך לעשות את זה? בין נוחות רגעית לבין כוחו של הרגל.
יש בי עדיין רעב בלתי נשלט שמשפיע מאד על ההחלטות והבחירות שלי. אני לא חומר של אדם מהפרברים שמת לו במרפסת באחד החגים. יש לי רעב לנשים, להצלחה בעבודה, לכסף, להישגים האישיים שלי. מילא משהו אחד ניחא, אבל לנסות לשלב ולאזן בין כולם זה כבר מאתגר. בדיוק היום חשבתי לעצמי, אחרי איזה משברון בעבודה, כמה קל היה לפני כמה שנים שהייתי הרבה פחות בררן במקום העבודה ובמשרה שתהיה לי (העיקר שתהיה) ולא הייתי צריך לתחזק הרבה מעבר לדירונת הפצפונת והמאולתרת שנכנס בה כל עולמי.
הדרישות עולות וכך גם הסיכונים. ככל שהשנים עוברות יש פחות מרווח בלימה לטעויות והאפשרויות שלך מצטמצמות למנעד מדויק יותר וכפועל יוצא גם הרבה יותר מצומצם. כל בום כזה של כשלון רגעי מטלטל אותי וגורם לי לתהות מתי הרגע שאלך ברחוב ופשוט אתעלף מרוב לחץ. אני מנסה לשכנע את עצמי שכל פיפס כזה הוא דבר זמני ורגעי וכנראה שזו גם האמת. בכל זאת הזכרונות מלפני כמה שנים רודפים אותי וביתר שאת שמדובר בכך שכעת הן צריכות לממן לא רק את הבנאדם המוזר הזה שקונה את הבירות הכי זולות במכולת למטה, אלא משפחה עם משכנתא. וגם האדם הזה שקונה את הבירות הזולות במבצע כבר לא פה מזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
