טוב, אז הנה תקציר הימים האחרונים.

וישס באה לבקר אותי אתמול, הביאה לי מתנה לגיוס ואז אמרתי לה, "בואי ניסע לשתות מילקשייק!" אז נסענו, ועשר דקות אחרי זה כשהתנעתי חזרה לכיוון הבית, המפתח נכנס לחור, ולא מסתובב! פתחתי את האוטו וסגרתי, הרמתי בלם יד, הורדתי, מה לא. ואז התחלתי להתקשר לבנים. זיטנר אמר שהוא יבוא לעזור אם אני לא אצליח להתניע, ובטלפון השני שניסיתי איציק אמר לי "תשחקי עם ההגה קצת ואז תנסי להניע" על הניסיון הראשון האוטו כבר עבד ונסע.

יותר מאוחר שתינו יושבות בחדר שלי, היא על המיטה אני מרוחה על הפוף.

"נו, מה עושים?"

"תל אביב?"

"תל אביב, אבל באוטו שלך, אני לא יכולה לצאת מהיישוב עד שלא יחליפו לי גלגלים"

"סבבה"

מגיעות ליציאה מהיישוב, מאותתות שמאלה לכיוון תל אביב, והאוטו לידנו מתחיל לצפור, פותחות חלון-

"יש לך מה זה פנצ'ר"

אז את הערב הנהדר בילינו בלשלם 280 שקל על צמיג חדש, הידד.

(אבל, קניתי טייץ לטירונות, ואני נראית כמו צפרדע)

את הערב סיימתי בבייביסיטר זוועתי (אבל הרווחתי מאה שקל), ובשיחה עם מ', תהרגו אותי, אבל אחרי כל החרא שהוא אכל ממני מאז שאנחנו מכירים הוא עדיין רוצה אותי, למה אלי, למה?

היום בבוקר, בשניה שהתעוררתי שלחתי לאחותי וחברתי הכל כך טובה סמי אסאמאס והיא מיד התקשרה אליי, אוי כמה שאני אוהבת אותה, הלוואי וייצא לי לראות אותה מחר.

אחרי זה לילכי התקשרה להודיע לי שהיא יכולה לתת לי בינתיים את התיק צבא שלה עד שאני אתקן את מה שהשבדי הרס, אז מהר מהר נסעתי אליה כדי לקחת אותו וסתם פטפטנו לנו בכיף בתוך הגירלמוביל שלי.

כשחזרתי צלצלתי לסימבה, והיא עזרה לי להחליט על מה לוותר ומה חסר לי בתוך התיק צבא האימתני שלי, ואז קשקשנו קצת עד שהיא היתה צריכה פיפי, יו כמה חברות ישרא יש לי.. קריפי.

יש לי חברה חדשה, אגב. והיא גם מקובלת, וגם יפה וגם מתגייסת באותו יום שלי.

(וג'וני ואני רבנו לגמרי, ועכשיו באמת אין סיכוי לכלום אבל אני שמחה שככה).

התחלות הן תמיד גם סוף
של תקופה עוברת
שאיתך נשארת
עוד שקיעה
עוד זריחה
עוד כאב שישאר איתך
ובאמת שאני מתכוונת לזה בצורה הכי אופטימית שאפשר, בסדר?