במקום לקרוא את הפוסט הזה עדיף לכם: לתהות מתי המילה "פרסום" חזרה להיות "פוסט"
במשפט הזה.
תראו למה גרמתי! תראו למה גרמתי! הם אפילו התקשרו לבקש את המספר שלה והכל.
אני מרגיש כל כך מגניב וברנז'אי. אין פאנץ', אני סתם משוויץ.
בעיה מוזרה שאני נתקל בה בישראבלוג, היא שלאחר מספר ביקורים בבלוג מסוים,
המחשב מפסיק להציג את התמונות שבבלוג הזה (הקורבנות עד כה הם הבלוג של כריסטיאן,
והבלוג של כלבה פסיכופטית) ואת שאר התמונות שבאינטרנט, עד לריסטרט.
חברים הציעו לי לנסות לרוקן את תיקיית הרוגלות שבמחשב, ובפרץ נאיביות לא מובן (אני מאשים
את האהבה) איבדתי את כל רשימת המועדפים הישראבלוגרית שלי.
אתם מכירים את הנוהל - תגיבו אם אתם קוראים פה וחושבים שאני קורא אצלכם/אהנה מלקרוא
אצלכם/צריך לקרוא אצלכם/אחר:___________.
אני חושב שנכנסו רשמית לעידן הweb 2.1 - זה בדיוק כמו עידן הweb 2.0, רק עם פיצ'ר שמאפשר
לא לשלם זכויות יוצרים לאף אחד.
כל אדם מקושר לכל אדם אחר בשישה מהלכים מקסימום.
ובכן, אם מישהו מכם מקושר לאורנג'/פלאפון/סלקום/הקרמלין/הKGB/הCIA/המוסד/The A-Team/
קבוצות טרור כלשהן/קבוצות שאינן מוגדרות כקבוצות טרור אבל יש להן נשק, רצון טוב לעזור, ושום
בעיה מוסרית עם רצח/ועדת מקארתי/די ג'יי כלשהו של מועדון "fashionbar"/המלך בבר/נעמי שמר/
מנהל תיכון "שבח מופת"/נתן שרנסקי/אביגדור ליברמן/ישראל פלוס/ארקדי גיידמק/ארקדי דוכין/
ג'יימס בונד (לא דניאל קרייג, הוא עוד לא הוכיח את עצמו)/מישהו אחר שיכול לעזור לי:
בבקשה תגרמו לSMSי הפרסומת ברוסית להפסיק להציף את המכשיר שלי, זה משגע אותי.
צפיתי בסדרה דוקומנטרית בערוץ 8 בה טענו שכל המוסיקה השחורה היא בעלת אלמנטים של מוסיקת
גוספל. הגיוני. כנראה שהשיר ההוא היה רפרנס ל"Oh, Heavenly Father, I Like Big Butts".
כל קשר, רומנטי או לא רומנטי, בין גבר ואישה, מתקיים תודות לאחד מהתנאים הבאים:
א. לצד אחד יש קראש על הצד השני.
ב. לשני הצדדים יש קראש אחד על השני.
ג. אחד מהצדדים חושב שלצד השני יש קראש עליו.
ד. שני הצדדים חושבים שלצד השני יש קראש עליהם.
ברגע שתפנימו את זה כאמת תגלו שלא הבנתם שום דבר חדש.
כש"גבר מי שמטפלת" יצא לאקרנים תהיתי על פשר הכותרת התמוה, ואתמול הכל התבהר לי. מסתבר
שבמקור הסרט נקרא "The Pacifier". כנראה שהמתרגמים חשבו שאנשים לא יבינו את מהות הסרט
אם הפוסטר יכלול תמונה גדולה של וין דיזל ומעליה הכיתוב "המוצץ".
שירן: הכל טוב, מה איתך? מה מעשיך בימים אלו?
אני: סתם... שום דבר מיוחד... קורא ביוגרפיה על בגין.
שירן: ואיך זה הולך?
אני: עד עכשיו המשפחה שלו נספתה בשואה, הבריטים עינו חברים שלו, ובן-גוריון ירה עליו מתותח
וניסה להתנקש בחייו. אני חושב שנתייק את זה תחת "לא להיט".
מסתבר שמובארק הזמין את אולמרט ל"שיחת שכנוע בשארם", בה הוא ינסה לשכנע אותו לשוחח עם
אבו-מאזן. לא חושב שזה יצליח לו, מובארק מעולם לא נראה לי כמו טיפוס בעל כל-כך הרבה שארם.
לכל אלו מכם ששואלים - אז ככל הנראה אהיה ג'ובניק בסוף.
That's Right, באמות המידה שלכם - אני לא עומד לעשות כלום בצבא.
שום דבר.
נאדה.
למעשה, התפקיד שלי יהיה לעשות כל כך מעט דברים בצבא, שזה יצור ואקום של "דברי צבא", וככה
צה"ל יקבל כל מיני דברים שאנשים עושים בצבאות אויב, או.קיי?
שמישהו יפתח עצומה בה הוא יבקש מערוץ "ביפ" להפסיק לשדר את "בועות" ואת "המופע של בני היל",
ובמקומם להביא את "פריקאזויד" ו"אנימניאקס". זה בטח לא עולה יותר, אבל זה רעיון מוצלח פי נארף.
כולכם, אני מניח, מכירים את התהיה הנודעת מהמחזמר "גריז" -
"who put the bop in the bop shoobop shoobop".
אך לכמה מכם יצא להתקל בשאלה המסקרנת באמת -
"when, and another which circumstances did anyone put the bop in the bop shoobop shooboop"?
אני מאמין שזה היה משהו כזה:
<כתובית מצד שמאל למעלה: שחזור>
ברת'ה פ. מדלסון: אדי! אדי!
אדואר ה. מייסי: כן?
ברת'ה פ. מדלסון: או.קיי, עבדנו על זה במשך כמה חודשים, והנה מה שיצא לנו: שו שו .
אדואר ה. מייסי: " שו שו "? זה נחמד, אבל נסו להוסיף לזה "בופ".
<-הסוף->
אם אתם מכירים מישהו שחבר בועדת פרס נובל לספרות, אל תתביישו לשלוח לו לינק.
פרס השייקה הולך ל: להקרקר, ליה ולתי, מוש מקבלת שניים, ירוקה :), OoMpA מיה, לירי liya,
ולyakira היקירה. בפעם הבאה: פרס שייקה אחרון ככל הנראה, ומיוחד לבטח.
כתבתי סיפור, ולא אהבתי אותו, חוץ משתי פסקאות.
בגלל שאני לא out-there מספיק בשביל לשלוח שתי פסקאות תלושות ל"במה חדשה", חשבתי לחלוק
אותן איתכם, כי אני מספיק out-there בשביל לצטט לכם שתי פסקאות תלושות.
וחוץ מזה, מה אתם כבר פאסבלי תעשו, אתם אפילו לא הצלחתם למצוא לזרובבלה דירה (נו, קאם און,
אתם קוראים בבלוג שלי, אני מכיר אתכם, אתם כולכם בני-נוער שגרים בצפון תל-אביב, בטוח אבא של
מישהו מכם משכיר דירה בתל-אביב).
" במשך שנים כבר יש לי חלום לצאת עם מישהי בשם דייזי. לא יודע למה. משהו באמריקאיות שבזה.
משהו בעובדה שאני אוהב את הפרח, אבל לעולם לא אצא עם מישהי בשם חיננית. מאז שאני זוכר את עצמי
אני רוצה איזו דייזי חיננית שכזו, אבל אין הרבה דייזיות סתם ככה ברחוב.
לפני חודשיים החלטתי שדי, נמאס - בן אדם צריך ללכת עם מה שהוא מאמין עד הסוף, ולא לתת
לדברים כמו דספריקטיביזם לקלקל לו. אז פעם בשבוע אני נוסע לשדה התעופה, עם שלט מקרטון שכתוב
עליו "Daisy". השלט כבר קצת מקומט בפינות, אבל יום אחד עוד תעצור לי איזו דייזי, ואני אספר לה
את הסיפור. היא תמצא אותו רומנטי, ומשם זה כבר יזרום."
(כן, זה אני מנסה להיות אמנותי, חיו עם זה).
פינת הזהירות! ספוילר
in the end, it doesn't really matter.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
