במקום לבזבז את זמנכם על קריאת הפוסט הבא עדיף לכם: להפסיק לקרוא לפוסט "פוסט", ולהתחיל
לקרוא לו "פרסום".
עברי - דבר עברית!
"מה? תחילת הפוסט של זה שתקוע בפיפטיז יצאה ממש מצחיקה?" חשבו לעצמם אלי ישרא-בלוג.
"בואו נתקע לו את המחשב! מהר! מהר! לפני שהוא יספיק לגבות!".
כאשר אדם מרגיש תחושה של שמחה, מה שלמעשה קורה במוחו, הוא שהמוח מפריש חומר כימי הנקרא
"סרוטונין".
על מנת ליצר סרוטונין, הגוף זקוק לפחמימות, כך שכדי להיות מאושר, על האדם לצרוך פחמימות.
כשאדם צורך פחמימות, מתחילים לצחוק עליו, ואז הוא לא שמח.
אי שם יש אדם ששם משפחתו הוא מרפי, והוא צוהל לו משמחה.
אני לא מבין מה כולם מתלוננים על הבר החדש של נענע וישראבלוג, לדעתי הוא ממש ממש יפה.
לא, לא, סתם, אני צוחק.
אבל ברצינות רגע, יש המון סיבות להיות נגד יום המחאה הזה לדעתי.
קודם כל, אני חשבתי על להציע שביתה נגד זה. נכון, אני רציתי להציע את זה בתור בדיחה,
כי ברור לי שאף אחד לא באמת יכול לשרוד יום שבו לא יהיו עדכונים (תזכרו את יום המעבר),
אבל עדיין, אני חשבתי על זה.
חוץ מזה, ה22 ממש לא נוח לי, כי זה נופל על יום שלישי, וימי שלישי מהווים שליש מהימים
בהם אני מפרסם פרסום.
מילא, אם הייתי צריך לא-לעדכן ביום שבו אני במילא לא-מעדכן, הייתי לא-מעדכן. אבל ככה?
והסיבה האחרונה (שמתקשרת לסיבה הראשונה) היא שזו הייתה אמורה להיות ההזדמנות הגדולה
שלי כדי לעורר פרובוקציות!
מה שכן, מעז יצא מתוק, והגעתי למסקנה שהנסיונות שלי לעורר פרובוקציות בעבר נכשלו מכיון
ולא ירדתי לסוף הרעיון של "לעורר פרובוקציות".
מה שאני ניסיתי לעשות, זה ליצור פרובוקציות חדשות. זה סתם מיותר. כל מה שאני צריך בעצם
לעשות, זה לקחת פרובוקציות ישנות (כפל לשון! כפל לשון!) ולעורר אותן.
אז מה .... כל הקטע ההוא עם ווטרגייט, מה?
פששש ....
אני מודה, אני מועמד לדי הרבה קטגוריות בישראוסקר, אבל סטטיסטית ככל שאני אשתתף ביותר
קטגוריות, כך יגדלו הסיכוים שלי לזכות במשהו (כן זיו, אני יודע, אני מתעלם מהאספקט
הפסיכולוגי).
עכשיו, אני מבין למה לא הוגשתי כמועמד ל"בלוג הדתי", וגם על "הבלוג הספרותי" ועל
"הבלוג הפסימי" אני עוד איכשהו יכול להחליק, אבל למה אף אחד מכם לא הציע את הבלוג
שלי כמועמד לזכיה בתואר "הבלוג הגאה"?!
זו הדרך שלכם להגיד לי שאני אמור להתבייש בבלוג שלי?!
אביעד רוזנבאום ביקש שאני אזכיר אותו בבלוג, וביקש שהאזכור יהיה זול ומלוכלך.
אז לפני כמה ימים אני ואביעד הלכנו ברחוב, ושילמתי לו חצי שקל, ותמורתו הוא נכנס
לשלולית.
!Be carefull what you wish for, Aviad Rosenbaum
The other day, מצאתי את עצמי יושב מול מסך המחשב, ולוגם משקה ירוק שהוגדר כ"משקה מוגז
בטעם מסטיק בטעם מנתה".
המשקה הזה, שהטעם שלו, כאמור, הוא טעם של מסטיק בטעם של מנטה, עולה משהו כמו שלושה שקלים
לבקבוק, מחיר שבו הייתי יכול לקנות, נניח, את הדיו שהשתמשו בו כדי להדפיס את המשפט "משקה
מוגז בטעם מסטיק בטעם מנתה" על הבקבוק.
נשאלת השאלה - איך זה שחברת "טמפו" שמוציאה משקאות בטעמים שאוביוסלי רק אני אשתה, ומוכרת
אותם במחיר של שלושה שקלים לבקבוק של ליטר וחצי מצליחה לשרוד בתחרות מול קוקה-קולה?!
נורא עצוב שכשמחפשים את "Shake your tail feather" של ריי צ'ארלס בקאזאא מוצאים שניים-
שלושה יוזרים עם הגרסא הזו, וכמאה יוזרים עם הגרסא של נלי לשיר.
גם נורא עצוב שהוא מת.
אתמול אכלנו בארוחת הערב מאכל חסר-שם, שמצרכיו הם פטריות ופטרוזיליה.
את הפטריות והפטרוזיליה אופים יחד, ואז אוכלים אותם (זה הרבה יותר טעים עם מלח לדעתי).
בכל אופן, אכלתי פטריה אחת, והטעם שלה נורא הזכיר לי טעם של משהו אחר, אבל לא יכלתי
להזכר טעם של מה.
אז אכלתי עוד פטריה.
עדיין, הטעם היה מוכר בטירוף, אבל לא יכלתי בדיוק לקשר את הטעם למאכל מסוים.
ידעתי שזה מאכל עם גבינה.
אחרי עוד כמה פטריות זכרתי שזה מאפה כלשהו, עם גבינה.
אבל לא הבנתי מה.
אחרי שחיסלתי מה שיכל בקלות לתפקד כשיכון לדרדסים יוצאי צה"ל, זה לפתע היכה בי.
פשטידת פטריות!
נורא התעצבנתי כשקראתי את השלט, כי זו, לדעתי לפחות, שרלטנות לשמה.
אבל אל תדאגו, אמרתי למוכר בדיוק את מה שאני חושב.
"אתה לא יכול לספור "מעורב" כעוד טעם! אתה מוכר פלאפל בארבעה טעמים - תודה בזה!"
לפני כמה זמן חיכיתי ברחוב כדי שאבא יאסוף אותי, והתחלתי לקרוא כל מיני סטיקרים ממכונית
אחת (דרך אגב - "שירת הסטיקרים" - רעיון חביב, ביצוע גרוע).
על סטיקר אחד היה כתוב "שלום, חבר", על סטיקר אחר היה כתוב "דור שלם דורש שלום", ועל
סטיקר שלישי היה כתוב "חבר, אני זוכר".
עכשיו, אני אמנם לא פרסומאי מוסמך, והם בטח יודעים מה שהם עושים, אבל לדעתי זה היה חסכון
נורא נחמד בעצים ובמשאבים אם הם פשוט היו מדפיסים סטיקר שהיה כתוב עליו "אני זוכר שדור
שלם דורש שלום, חבר".
מישמיש - ה"מסטיק עם קלפים" של הטבע
ממש כמו יעל כפיר (אני לא נכנע לכל עניין ה"לופ"), גם אני התחלתי לראות, ולגמרי התמכרתי
לתכנית המופת "השיר שלנו".
לא, לא, סתם, די, אני לא מאמין ששוב האמנתם לי ...
מה שכן, החלטתי שזה די צבוע מצידי לבקר אנשים אחרים שהם שופטים מוזיקה לפני שהם שמעו אותה
ברצינות ולא להסכים לשמוע פופ משנות השמונים, כי אף פעם לא יצא לי באמת לשמוע שירים כאלה
ולהתעמק בהם, אז בגלל הסיבה הזו, שהיא, כמו שבודאי שמתם לב, מאוד מאוד יפה ופלספנית, ולא
אומרת שום דבר על הטעם שלי במוסיקה, הורדתי שיר פופ אחד משנות השמונים..
זה, והעובדה ש"Wake me up before you go-go" של Wham נתקע לי בראש.
אני כנראה הולך להפוך את הבלוג לפרטי, אז אם אתם קוראים פה ורוצים גישה אליו גם כשהוא יהיה
פרטי תשאירו תגובה לפוסט הזה עם כתובת האי-מייל שלכם.
כן, או.קיי, אני סתם מנסה לסחוט תגובות לפוסט ...
אם עוד לא שיניתם שום דבר ב"רשימת הקבועים" שלכם, אז מצאתי דרך לא לאבד את הרשימה הישנה.
תכנסו לכונן C, ושם לWINDOWS ולCOOKIS, ושנו את סיומת שם הקובץ שמסתיים ב"israblog.co.il"
ל"israblog.co.il".
מקלו את זה לאיש!
פינת ההמלצה היומית
Richard Cory של סימון וגרפנקל.
שיר שווה ביותר שמבוסס על פואמה שווה אף יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
