מצטערת, אני פשוט לא אתן לחורף הזה להיכנס לי גם לבלוג. חוצמזה, אני אוהבת את התמונה הזו  היא צולמה על חוף הים בשבי-ציון (דרומית לנהריה), איפה שסבא שלי גר.

הנה שיר קיצי שאני אוהבת: Audiosalve - Doesn't Remind Me, תורידו ורק אז תמשיכו לקרוא את הפוסט

ועכשיו נגיד שבאמת הורדתם ושאתם מאזינים לו. יש את המילים בפוסט מלפני חודש בערך, אולי יותר. אפשר להמשיך? נגיד שעניתם וכן  בקיצור, זהו סוף השבוע האחרון של הבלוג שלי כבלוג פומבי שנחשף לעיניהם של כל האנשים ברשת - החל מיום ראשון או אפילו מסוף השבוע הזה אם לא תהיה לי סבלנות (ודי בטוח שלא תהיה לי סבלנות ). אני עדיין לא מבינה איך הולך כל העניין של הפיכת הבלוג לפרטי, אבל לאט לאט אני אלמד: אני פשוט לא רוצה עיניים לא רצויות פה בבלוג שלי.

אני יודעת שזה קצת עצוב וגם לי עצוב שאני צריכה לעשות מהלך כזה, אבל יש לי הרגשה שאנשים שלא אמורים לעשות את זה, קוראים פה. אני יודעת שאצל כולם זה ככה, אבל אני רוצה שהבלוג הזה יהיה כמו יומן אישי בשבילי, באמת, ואני לא יכולה לעשות את זה כשהוא פתוח לעיניים של אנשים שאולי מכירים אותי.

זה לא מן "היו שלום עולם אכזר" כזה  הקוראים הקבועים שלי ימשיכו לקרוא כאן, אני מבטיחה, פשוט אני אהיה יותר בררנית לגבי כל השאר.

נ.ב.

עכשיו שמתי לב שזה הפוסט ה-99 (או שאני טועה וזה ה-100). יצא יפה, מה?

עריכה: זה הפוסט ה-98 (לא כולל טיוטות), מה שאומר שאת הפוסט ה-100 שלי אני כבר אכתוב במסגרת הבלוג הפרטי.