זוכרים את ההוא? אז היום דיברתי איתו - הוא התקשר. אמרתי לו שאני מתגעגעת, הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי, הייתה שיחה נחמדה. הוא אמר שהוא התגעגע לקול המסכן שלי, של ה"אין-לי-כוח"  הוא כ"כ חָסַר לי בחיים בשלושה חודשים האחרונים, כשהוא והבלונדינית הרוסיה היו ביחד והוא לא הראה יותר מידי סימנים של חיים (ואני בינתיים בחשתי בקערות אחרות, של החבר הכי טוב שלו ליתר דיוק ).

הוא לא יודע כלום מהזמן האחרון;

הוא לא יודע שהחבר הכי טוב שלו ניסה לנשק אותי.

הוא לא יודע שאל אותו חבר התקשרתי כשהייתי סאטלה ואמרתי לו שאנחנו צריכים להתנשק מתישו.

הוא לא יודע שבזמן שלא דיברנו שתיתי והתנשקתי עם מישו ששנאתי שנים.

הוא לא יודע שאחרי חודשיים שלא שמעתי ממנו והוא התקשר, נדהמתי לראות את השם שלו על הצג של הפלאפון.

הוא לא יודע שקצת אחרי שהוא התקשר הייתי עם מישו בן 21, עם כמה שאני יודעת שהוא שונא שבנות בגילי הולכות עם אנשים בגיל הזה.

הוא לא יודע... הוא לא יודע שבכל הזמן הזה חשבתי עליו. והתגעגעתי, והרגשתי בחסרונו. לא בתור חבר - בתור ידיד. בתור מישו שנמצא שם ברקע, צוחק את הצחוק הגיי שלו - השפתיים העבות שלו נמתחות לאחור, הרווח הקטן בין שורת השיניים הישרות נחשף, האף מתרחב אפילו יותר ממה שהוא בד"כ, העיניים מצטמטמות מתחת לגבות העבות שלו, החצי-מסודרות.

ואתם לא יודעים, אתם לא יודעים כמה רציתי להגיע למצב שבו אוכל לכתוב בפתיחות כזו - ועכשיו אפשר