If you wanna be my friend
You want us to get along
Please do not expect me to
Wrap it up and keep it there
The observation I am doing could
Easily be understood
As cynical demeanour
But one of us misread...
And what do you know
It happened again
A friend is not a means
You utilize to get somewhere
Somehow I didn't notice
friendship is an end
What do you know
It happened again
How come no-one told me
All throughout history
The loneliest people
Were the ones who always spoke the truth
The ones who made a difference
By withstanding the indifference
I guess it's up to me now
Should I take that risk or just smile?
What do you know
It happened again
What do you know

מזג-האויר בחוץ נעים. זה גורם לי להרגיש טוב יותר

לרגע אני מרגישה כאילו זכיתי בחיים מלאי-חוויות, קשיים, מכשולים וגם נקודות-אור רבות, ולרגע אני מרגישה שהחיים האלה... הם חולפים ביעף, נוזלים לי מבין הידיים, חלקלקים ומלאי-חללים ריקים, חללים שבזמן האחרון איני ממלאת. משעממים. לא מנוצלים. לא מועילים מידי. הם פשוט שם. לשם השוואה - ממש כמו ראש הממשלה שלנו ברגעים אלו (די, זה לא מצחיק. שתהיה לו החלמה מהירה:).

יום מתחיל, אני קמה והולכת לבצפר, חוזרת, אוכלת, יושבת במחשב/אצל חברה/ידיד וזהו, סיימתי את היום שלי. ה-24 שעות לא מספיקות לי, אבל זהו האילוץ וכך עלינו לחיות - לפי השעון.

אבל מה? לאורך כל היום אופפות אותי מחשבות. מחשבות על בנים, על חברות, על קשרים ויחסים שלי עם האנשים שסובבים אותי, על החדר שאני רוצה לעצב לעצמי במרתף, על הלימודים, על בגדים, על כסף, על ימי-הולדת של אנשים................... אני מבולבלת.