לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כאילו דה.

כינוי: 

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2006    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2006

האיש, חלק ב'


"מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי; מי זה בא אליי, סוגר את עיניי?"

 

 

לפעמים אני מרגישה מטופשת ללכת אחרי אדם מסוים כמו אחרי חלילן מהמלין, כרוכה אחריו, משננת את מילותיו כאילו שהן פרי תודעתי ולא רפליקה של מה שאמר שעות, ימים, שבועות קודם.

כל קיטש, כל שמץ ורבב של בנאליות, הכל נעלם ברגע שהוא פותח את הפה. מי אתה בכלל, ילד בן 20 וקצת? אני מכניסה את דומייך לכיס הקטן ב-99% מהמקרים, שכפולים שלך! אותם סטלנים שבלעו קרטונים בהודו, או בפלמחים למעוטי-היכולת, במקום למצוא עבודה אחרי הצבא; זרוקים שבגיל 16 ראו זריחות ממקומות שאני בינתיים יכולה לחלום עליהם בהזיות הכי אמיצות ומרחיקות-לכת שלי; כאלה בחורים שבזמן שכל החברים שלהם למדו לבגרות בתנ"ך, הם כבר ניתחו את משמעות הבריאה לפרטי-פרטים; מסוג האנשים שחיוכם שבע-הרצון תמיד יאמר, ללא שמץ של התנשאות, 'אני יודע משהו שאתם לעולם לא תבינו'. החיוך הזה מכעיס: אע"פ שהוא מביע אך ורק הזדהות עם אלו שעדיין בדרכם ל'תשובה', הוא גורם לי, מצד אחד, להוריק מקנאה ומצד שני ללכת שבי אחרי אדם כזה, לתת לו לשמוע את נסתרות ליבי ולפעמים אף להסכים לעצותיו בצורה עיוורת, בלי לשים לב לאינטרס שמאחוריהן ולאפקט האחיתופל שרקום בהן, שתי וערב, בצורה גסה וברורה לעין; הנאיביות שלי לא מאפשרת לי להכיר בעובדה שאדם ששמתי בו את מבטחי בצורה עמוקה כ"כ מסוגל לפגוע בי, לגרום לי למעוד וליצור מצב בו אצטרך, בעל כורחי, להתחיל מחדש – למצוא מודל חדש שישמש לי כמעין "מורה דרך", עם כמה שהביטוי הזה כבד ובעל משמעות אסטרונומית; מישו שייתן לי את ההרגשה שאני יכולה לעצום את עיניי וללכת אחריו כסהרורית, והוא כבר ידאג לטובתי.

אף-פעם לא הייתי תלותית בצורה שעולה על הנורמה, ואף להפך: העדפתי להיות אדונית לעצמי, לקבוע את גורלי ולשנות אותו כאוות-נפשי; אפילו את אפשרות קיומה של ישות עליונה ביטלתי כדי לא להיאחז במשהו מופשט לתלות בו את עוונותי. נדיר מאוד שיקרה מצב בו אתן לאדם לעשות אפילו פעולה מינורית וחסרת כל השפעה ממשית כמו לכוון אותי, לייעץ לי או להאיר את עיניי; אני עקשנית, הולכת עם הראש בקיר ונכווית עשרות פעמים, על דעת עצמי.

...עד שמגיע אדם שמהשיחה הראשונה איתו, כל מילה שלו פוגעת בי כמו אש צלפים, מרעילה אותי בארס משתק, משאירה אותי אילמת, אטומה לכל תובנה חדשה שבאה מכיוון שונה; שיחה כזאת שכל זיכרון ממנה נשאר טרי במשך ימים; משכר, מסמם, מרגיע... אני, עם כמה שזה סותר את האופי שלי, מסוגלת לשתוק שעות בעודי מעלה בראשי קטעים, טלאים-טלאים משיחותינו, רוקמת לי שמיכה של אירועים שגרמו לי לתחושת עילוי זמנית, כמו מורפיום: אט-אט שוקעת אל תוך מערבולת צבעונית של מחשבות; ברפיון, בקהות-חושים, נחה על זרי-דפנה צרובים בזכרונות-עבר.

נכתב על ידי , 1/11/2006 21:44   בקטגוריות שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe F אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the F ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)