אמרה דנדן על החורף.

כולם הופכים חיוורים/

חסרי-צבע/

משעממים/

דיכאוניים/

אפורים/

חד-גוניים/

דו-מימדיים/

מקובעים/

מרובעים/

חסרי-חיבה/

אטומים/

עיוורים/

חירשים/

אילמים/

סגורים/

חסרי-סבלנות/

אגוצנטרים/

נמחקים עם הרוח הקרה, האדיוטית הזו, שחושבת ש-15 המעלות שלה יגרמו לי לרוץ אחרי בבועתי עם סכין קצבים בעלת להב בוהק וחד בצורה יוצאת-דופן, מחפשת נחמה בעולם הבא.

נמסים עם הגשם הסוחף, הטיפשי הזה, שבטוח שטיפותיו הקרות והגדולות יגרמו לי להתבצר בבית, כאילו זה מה שיציל אותי השנה מהדכדוך הנוראי שיבוא בעקבותיו.

נעלמים עם המדרכות החלקלקות, הנוראיות הללו, שבראש מעייניהן לגרום לי למעוד בדרכי למקור חום אנושי, בנסיון נואש להציל את מה שנשאר משבבי מצב-הרוח הסביר שלי.

יש לי בקשה אחת מעצמי החורף הזה, לא יותר: לא לשקוע במרירות, לא לתת לאפרוריות שבחוץ להפוך למלנכוליה מבפנים, לא למצוא את עצמי במצב של חוסר-אונים, של מחשבות ריקניות ושעמום כרוני. אני לא רוצה לתת לחוסר המשווע בשעות-אור להשחיר את הרחוב, כמו את הנשמה שלי, להפוך אותי לקליפה בלבד, חסרת כל תוכן ממשי, למשך ארבעת או חמשת החודשים הבאים.

אני אעבור את זה בשלום, כמו שאני עוברת בשלום כל תקופה קשה בלי לשתף אף אדם במה שבאמת עובר עליי; פתיחות, חיוכים חמים ואהבה אינסופית מבחוץ, בעבוע רותח מבפנים ומחיצת קרח דקה ושברירית בין לבין, מאיימת להיסדק בכל פעם שהדמעות דוחקות בי שאתן להן לצאת ואני מסרבת לשחרר אותן.

הייתי רוצה שתקרא את זה.