לחזור אחרי כמה חודשים למקום הזה שכבר חמש שנים (כןכן, חמש שנים, תאמינו או לא!) הוא בשבילי כמו נחלה, להציץ בפעילים ולגלות את הזוועות שמשתוללות שם. איפה כל החבר'ה האיכותיים שלמדתי לאהוב כ"כ, או לפחות להעריך? כמה חבל...

אני מתגעגעת לימים של ענתו'ש (אבל בינינו, מרב פקאצות כבר קשה לזכור את הבלוג הפיקטיבי הראשון בישראבלוג שעסק בעניינים האלו) של shiny, של לירון ההולנדי (שעדיין כותב, אבל במינונים של פרסי עם תסמונת דאון. מצטערת לירוני), של זרובבלה הבלתי-נסבלת (שהפכה ליצור חסר כל הגדרה שמסתובב בחוצות ת"א בלבוש מגוחך עד כדי בכי), של מרגי (אגב, מישו מוכן לגלות לי אם היא פיקטיבית או לא?) ושל פרנצ'סקה הפלצנית שעוד כותבת (חצי נחמה).

לא כולם כאלו מעניינים, לא כולם שנונים או יצירתיים במיוחד, אבל לכולם הגיע במאת האחוזים להגיע לפעילים.

ישרא בלוג פועל היום על פרובוקציות של ילדים בני 14 ועל דברים שהפסיקו להיות "מאגניבים" כשאני הייתי בכיתה ו' (וזה היה באמת מזמן. אני מזדקנת). איכס, המקום הזה נהיה זבל. לפחות אני גאה להגיד שאני הייתי פה לפני שכל זה התחיל, בתקופה שלהיות שנון (ולא, הולי סניה ושות' זה לא מצחיק, זה מטומטם ובושה לאינטליגנציה) היה דבר טוב ולא גרם לך להיראות כמו עוד פלצן. בזמן שאם כתבת כמו פקאצה היה ברור שזה לא באמת, אבל אנשים אהבו את זה בכל זאת כי זה נכתב בהומור קורע.

ואז באה תקופת הפקאצות האמיתיות, בנות שלא הבינו שזה בצחוק והתחילו לכתוב ב"לייק" ו"סו" ברצינות תהומית! אח"כ תקופת המורעבות, בלוגים שתיארו את כל מה שהן (לא) אוכלות והתמלאו בתמונות מחרידות של בנות שהן עור ועצמות ועוד מקבלות תמיכה!! בערך באותו זמן החלה תקופת ה"אימו" של ישראבלוג, ממנה הוא עוד לא השתחרר. אבל כרגע זה נראה כמו אלפיים שנות גלות - קשה לשים את האצבע על סוג האנשים שכותבים בישראבלוג. פעם, כשעוד הייתי בת 15, ידעתי בוודאות שישראבלוג זה המקום הכי איכותי. שאנחנו פי אלף מונים יותר טובים מהתפוזניקים - זה פשוט היה ברור שבמלחמה האינסופית הזאת אנחנו מנצחים. והיום? גועל נפש.

ברור שאי אפשר לסגור את דלתות ישראבלוג בפני אנשים מסויימים. אני מבינה את זה לחלוטין. אבל יש דברים שפשוט קשה לי להבין למה אנשים בוחרים לכתוב.

אבל עובדה שאני עוד פה. אוהבת אתכם חברים, מקווה שאחזור לכתוב באופן סדיר.

שבת שלום ומבורך!!!!!!!

תהיו שמחים!