כרגע השיער שלי בצבע תה אוכמניות.
חוץ מלשמוע קצת (הרבה) ג'אמירוקוואי, אין לי הרבה מה לעשות כדי להגיע למצב סוּפּר-אידיאלי-שכזה של שִמחה.
בניגוד מוחלט, אני עוברת את אחת התקופות היפות ביותר שידעתי עם אהוב לבי.
אבל! אבל(!) יש לי צורך בלתי ניתן לדיכוי להתרפתקאות. כמה עצוב להיות צעיר בחורף, לא ככה? לכן אני אוהבת כל-כך את הקיץ; כל הזמן קורים דברים, תמיד יש על מה לדבר כשיושבים על שליש הייניקן בחוף, מלבד מזג האוויר המטורף והעובדה שמחיר הקישואים האמיר לשמונה עשר שקלים לק"ג. והכל בחורף נכתב בחוסר-חשק, בחטף, מרוח, כמעט ובלתי-ניתן לקריאה. ולמה? כי הכל פחות חשוב - לא באופן מעשי, כי אם באופן מהותי. בקיץ אתה חי את האידיאולוגיה שלך (כמובן, בתנאי שהיא אידיאולוגיה קיצית, קרי "פרחים, פרפרים וטרנספורטר ענק אמצע המדשאות של וודסטוק 69'". אני יודעת ששלי בהחלט כזו), מעשן גראס בחום המהביל ותחת השמש היוקדת, מוכן להתמכר לתענוגות הגוף מבלי לחוש שזה בזבוז זמן ולהתחרט על שהשתחררת מן הכבלים, מסתובב בלילות בחוץ בגופיה לבנה ונותן לפטמות להזדקר בקרירות האלגנטית של לילות הקיץ הלחים, או מרגיש את שפתייך נסדקות בסיזיפיות האופיינית ללילות החמסין, מעביר את ידך הלחה בסבך השרוף שעל הראש וחושב לעצמך.. "האין העולם הזה נפלא? האין אני חסר גיל? האין אני חסר-חשיבות, נטמע בקהל באופן המקסים והמשכר ביותר שקיים?"
אוי, קיץ קיץ, בוא... ורק 18 נשמע כמו זוג ספרות מופרך שהקשר בינו לביני הוא למטה מאפסי.
וואו, לכולם יש פרו. מצחיק לחשוב על הזמנים בהם קיבלתי פרו במתנה (פעמיים, אכן כבוד גדול. ושוב תודה לכל הנוגעים בדבר) והתרגשתי עד דמעות. טוב נו, לפחות עכשיו אני יכולה לדעת שמצאו אותי בגוגל ע"י חיפוש "הציצים שלי". מרנין.
לא עדכנתי בסביבות השלושה חודשים. מגיע לכם a piece of me. אז רק אוסיף ואומר ש:
* אהוב לבי ואני חגגנו שנה יחד לא מזמן. כמה נדוש וחסר-קסם זה נשמע. אבל ההיפך הוא הנכון.
* הייתי בגיבוש לוחמות. כןכן, אנוכי. היה מצחיק, אני פדלאה, אני לא אוהבת את המספר תשע.
* הפסקתי לעבוד וכעת אני מקבצת נדבות, או במילים אחרות: גורמת לאהוב לבי לשלם עבורי באמצעות מניפולציות נשיות שמוכיחות את יעילותן.
אני לא אוהבת תנ"ך, ולכן לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
