עכשיו אני מבינה את הסיבה לחוסר השקט שלי בזמן האחרון. רק עכשיו, אחרי שאני מתהלכת חודשים בלי כוונה ובלי תכלית, הבנתי מה באמת חסר.

לא שיערתי שזה יגרום לי לאבד משמעות ויגרור ראקציה הזויה כ"כ, אבל זה המחסור בים. אין עוד את האפשרות המובנת מאליה להציץ מהחלון בקומה 13 ולראות, על הבוקר, פסים-פסים של 40. אין עוד את האפשרות לא לרדת לגלוש כי אין כוח ולרדת כשפתאום מתחשק. רק עכשיו, כשכבר איבדתי את היכולת ללבוש את החליפה וברגע לרדת לגלוש לבד בחורף, בערב, אני מרגישה כמה אני צריכה את זה. את השעות האלו שאיש לא יודע לאן הן נעלמות כשחותרים בעומק, המחשבות רצות בראש באופן אוטומטי. שעות הלבד האלו, רק אני והים, אני וההתמודדות עם השמש ששוקעת וצובעת את המים בכתום-ירוק-לבן שמזכיר דלעת פתוחה, הגלים שנזרקים ימינה ושמאלה כי לא הייתי מספיק חכמה לרדת בבוקר, הטלפונים בכל יום מועד לפורענות והדיווחים מה"מגדלור" הפרטי של חוף ראשון-בת-ים.

בקרוב(?).