"אני יודעת כמה זה קל ליפול להפרעת אכילה, האמיני לי.

אני יודעת כמה זה קל להפסיק לאכול יום אחד ולראות את כל הקילוגרמים נושרים, את המידות קטנות, את הרעב נעלם. אני באמת ובתמים לא מאמינה שקיימת אישה שמסוגלת לומר לא להפרעת אכילה בפעם הראשונה שהיא עומדת על מפתן דלתה ומבקשת להכנס. ואת, אותה אחת שמזמינה אותה להכנס, מוזמנת להמשיך לקרוא ולהתעלם מזה, אני יודעת בבירור שזה מה שתעשי ואני לא שופטת אותך, מכיוון שאין ביכולתך להבין את המשמעות של מה שאת עומדת להיכנס אליו. שיהיו לך חיים נעימים.

אבל אני כן רוצה לדבר אלייך. כן, את, שנכנסה לפה כדי לקבל את מנת הטירוף היומית שלה, כדי לקרוא על עוד בנות שהחלימו ולצחוק על כמה שהן מסכנות, וכמה שאת חזקה. את, שנמצאת בתוך זה כבר מספיק זמן כדי לדעת מה  ב א מ ת  הולך כשאת שם. את זאת שיודעת שזה לא עובד. הרי כמה פעמים בדיוק אמרת לעצמך ש"מהיום צום" או מהיום X קלוריות" ונשברת אחרי ימים ספורים? אחרי כמה פעמים כאלו שכבת על המיטה והתפללת למות ולהיעלם? ותגידי לי, כמה שעות העברת בתוך גיהנום הרעב הזה?

את יודעת על מה אני מדברת. הימים האלה, שאת מסוגלת להעביר בשעות של התבוננות ומחשבות על אוכל, עד כדי כך שאת מרגישה שכל דבר בעולם הזה מדבר ומתקשר לאכילה, ועדיין לא לאכול כלום. ללכת למטבח שלושים פעם בשעה, להסתכל, לפתוח, להריח ולסגור. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. וברגע אחד קטן של חולשה וכאב, להישבר. ליפול. להתרסק.

ולמחרת מחדש. ועוד יום. ועוד שבוע. וחודש. ועוד, ועוד, ועוד... נו את יודעת, זה אף פעם לא נגמר.

את יודעת גם שלא תגיעי לאן שאת רוצה מלהרוס לעצמך את המטבוליזם ואז לדחוף XXXX קלוריות ב20 דקות. את יודעת שבני אדם לא בנויים להרזות ככה, את לא יכולה לנצח את זה, את לא מעל אף בן אדם אחר, ואת יכולה לדפדף פה בישראבלוג ולהיווכח אל כל בלוגי הפרו-אנה למינהן. מאות בנות שסוגדות לסבל ולבית כלא שהן בונות לעצמן השומר אותן מהעולם הזה, שיכול להיות כל כך יפה. את לא שונה מהן, יכול להיות שאת בעצם אחת מהן. וכמה שנים בדיוק הן חיות ככה? רובן מספיק זמן כדי לרדת בצורה נורמלית, להעלות הכל ולרדת שוב באותה הדרך. כנראה שלא מספיק כדי להבין שהן ביזבזו יותר מדי זמן בתוך הגיהנום הזה בלי שום תועלת. הן מאושרות? הן שמחות? הן אוהבת לחיות? טוב להן עם הגוף שלהן? כן, הן די רחוקות מהתיאורים האלה, כולנו יודעות.

אבל אני יודעת שזה לא מה שמעניין אותך, זו לא המטרה שלך ולא המטרה שלהן, כל הדברים האלה. למרות שבכל זאת, כן היית רוצה קצת אושר, קצת שמחה, קצת אהבה, קצת שפיות בין כל הטירוף הזה. אבל לא הכל מושלם, את אומרת לעצמך, אז את מוותרת על זה. העיקר שתהיי רזה, והשאר כבר יבוא, נכון? אז בואי אני אשאל אותך משהו אחר. בנות עם הפרעת אכילה יכולות לשמור על המשקל שלהן? (אל תצחיקי אותי.)

ילדה שלי,

אני יודעת מה זה להיות שמנה. אני יודעת כמה אומץ צריך כדי לעבור יום תמים בבית הספר, בבריכה, בארוחות המשפחתיות, כילדה שמנה. אני יודעת כמה את כועסת על כל האנשים שדחפו אותך להפרעות האכילה שלך מהרגע שנולדת לעולם הזה. אני יודעת שהמחלה השתלטה על כולך, השתלטה על האושר שלך, השתלטה על החלומות שלך, השתלטה על האהבות שלך. אני יודעת שהיא הפכה למרכז החיים שלך, החברה היחידה שמחבקת אותך כשאת לבד והאור היחידי בקצה שנותן לך את הכוח להמשיך לחיות. אני יודעת כמה זה מפחיד וקשה להיפרד ממנה, אחרי כל מה שעברת.

אבל את גם יודעת מה ההתנהגות הזו עושה לכל דבר טוב שקיים. היא הורגת אותו. היא מחסלת את הכל. אם בהתחלה עוד היו לך דברים אחרים בחיים חוץ ממנה, עכשיו היא כל מה שנשאר לך, בלי שתשימי לב. סחרחורות, שיער נושר, עור צהוב, חיוך שבור, חולשה. החולשה המטורפת הזאת, חולשה כזו שמעולם לא הכרת, שאפילו במצב של שכיבה הגוף שלך מרגיש כל כך עייף וחלש, וכל נשימה נראת לך כמו ריצת מרתון, ועל לעבור למצב של עמידה אין בכלל על מה לדבר.

אני יודעת שאת רוצה לחיות, שיש לך חלומות, שאכפת לך מהעתיד שלך, אחרת היית מוותרת כבר מזמן. את יודעת שאכפת לך מהחיים שלך. שאת רוצה להיות מאושרת. אבל לא כשמנה, שמנה את לא מוכנה להיות, את רוצה לאהוב את הגוף שלך, להרגיש טוב בתוכו. אז בואי אני אגלה לך סוד, אני אגלה לך מהי שליטה אמיתית, אני אגיד לך מה זה באמת לשלוט בחיים שלך, ולא להישלט על ידי מחלה.

את  כ ן  יכולה לשלוט באיך שתראי את עצמך. את  כ ן  יכולה להחליט איך את נראת, אם יהיה לך רע או טוב, אם יאהבו אותך או לא. וזה בכלל לא קשור למשקל שלך, זה תלוי במי שאת בוחרת להיות. אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו, ואת יודעת שהחשיבה שלך מעוותת ושאת עיוורת.

את יכולה להשתנות. את באמת יכולה להשתנות, ואם יש בך קמצוץ קטנטן של רצון להבריא ולהתחיל לחיות, את חייבת לעצמך את זה. אם היית מספיק אמיצה כדי להכנס עד לאיפה שהגעת, נראה אותך מבקרת בכיוון השני. את חייבת לעצמך את ההזדמנות הזאת. שבוע אחד תנסי לחיות רגיל, לאכול רגיל, לישון רגיל. כמו שאת רוצה. תתנתקי מכל מה שמתקשר למחלה שלך, מכל המחשבות וההרגלים הרעים, רק שבוע אחד. בלי לחשוב מה יקרה, בלי לחשוב בכלל. אני מבטיחה לך שזה יהיה השבוע שישנה אותך ואת החיים שלך, בצורה שאת לא יכולה תאר לעצמך.

רק תנסי."