גלי של הצדפים

גלי,

רייקני לי. רייקנות גדולה שגורמת לך לא לרצות לזוז, שגורמת לך להפוך לבובת ראווה שכזאת- הוא מרים לך ת'יד- היד עולה, הוא עוזב לך את היד- היד נופלת. אני לא ממש יודעת מאיפה הרייקנות הזאת באה, אולי הרבה מצבים לא בריאים שהכנסתי את עצמי אליהם.

לפעמים אני פשוט לא רוצה שהם יתקרבו אלי, שיגעו, שילטפו, יחבקו, יאהבו, ידברו ויפעילו בי את הצורך להתקרב, לגעת, ללטף, לחבק, לאהוב ולדבר אליהם בחזרה, ולפעמים המגע הזה מעביר בי חלחלה עצומה ואני מרגישה גוף זר תקוע לי בגרון וממש דורש לצאת החוצה, לנשום. הם לא מבינים את זה, אני לא יודעת למה אבל הם לא מבינים. ולי, לי אין את המילים לשבת ולהסביר, להגיד, לספר ולענות על שאלות. אני פשוט, לא רוצה להכנס לזה, כי כל כך קשה לצאת.

זה מוזר לי. העובדה שעמוק בפנים אני יודעת, בוודאות מלאה, שאני לא נמשכת לגברים ואני כל כך רוצה מישהי שתהיה לידי עכשיו, מישהי שתבין. מישהי... מישהי כמוך, כמו שאת היית. בלי הצורך לשבת ולספר לה הכל מההתחלה, בלי להסביר להם למה אני לא רוצה שיתקרבו, למרות שאותך תמיד רציתי לידי. גרמת לי הרגשה של ביטחון. ואני בכל זאת נמצאת עם זכר, עם גבר מסוקס עם זין וביצים בין שתי רגליו. למה אני כזאת הרסנית כלפי עצמי? כלפי הנפש שלי?

ולפעמים... לפעמים אני מרגישה שהריקנות נובעת מהחלל הריק שנותר לי בלב הפועם, שהוא לא ריק בכלל אבל מדמם. הוא מבולבל, הלב הזה, הוא לא יודע למי המקום הזה שמור יותר, ואיך אפשר לסביר ללב מדמם שהמקום שמור למישהו שלא קיים יותר?