היא אמרה לי. בפעם הראשונה היא אמרה ובגלל המון גורמים מבלבלים זה לא נראה לי הגיוני, או כל כך מתאים לו. לא הסכמתי איתה וסלחתי לו - בכלל על משהו אחר.
היא אמרה לי פעם שניה (על הפעם השניה) והפעם כל מה שקרה נראה לי כל כך ברור, פשוט ומובן מאליו, שבכלל לא האמנתי שככה זה, וזה העניין - אפילו אם כשאנחנו מדברים על זה, זה לא יוצא לטובתי.
ועכשיו היא לא הייתה שם כדי להגיד לי בפעם השלישית וכדי שאני אקלוט - אני הבנתי לבד וזה היכה בי. הבהירות הפתאומית הזאת הייתה, ועדיין, כל כך כואבת. הוא ניצל אותי. פעם ראשונה הוא עשה את זה וציפה שבאופן טבעי אני אקבל את זה שזה לא היה כלום - כאילו שזה מובן מאליו, והבהרתי לו שזה לא היה - והוא נראה כאילו הוא ממש הבין, והתנהג ככה, דיבר ככה... בפעם השנייה, לא חשבתי שהוא ייעז לחשוב שוב שזה מובן מאליו - אחרי שדיברנו על זה, ואמרתי לו שזה לא? כמה מטומטמת הוא עושה ממני? זה מאוד פוגע. לא הניצול, אלא העובדה שהוא חושב שהוא יכול להתחמק מזה. זה פשוט מטורף. באמת מה הוא חשב לעצמו, ואיך בכלל? התעלמות טוטאלית מכל מה שאמרתי.
השיחה שתהיה לי איתו הפעם לא תהיה עם סיכוי של 50:50, והאמת היא שתהיה לה תוצאה וכוונה אחת ברורה מראש. אני לא אבוא בשאלה, אלא בהצהרה פשוטה. אני גם אשאל אותו, אם כדי להתחמק מהפעם הקודמת הוא שיקר לגבי זה שמישהו שקרוב אליו רוצה אותי. כשהתכוונתי לשאול אותו את זה קודם, רציתי לשאול אותו בפשטות, אדישות, בלי הרבה משמעות לזה. עכשיו כשהבנתי מה הוא עשה, אם הוא יגיד שהוא שיקר הוא יהיה שמוק כל כך ענקי...
אחרי הפעם הראשונה הייתי נזכרת בה והיו עוברים לי חיוכים והרגשה חמימה בגוף. כשעבר קצת יותר זמן זה היה גם כואב, בגלל ההתחמקות הלא מובנת שלו - שלא ידעתי אם היא מקרית או מכוונת.
אחרי הפעם הזאת נזכרתי בה גם עם חיוכים והרגשה חמה, כי היה לי טוב עם מה שהיה - בין אם הייתה לזה משמעות בעיניו בין עם לא - ידעתי שזה ייסגר יפה. כשאני נזכרת בזה עכשיו, יש לי מחנק בגרון, כואב לי בחזה ויש לי פשוט הרגשה מרירה, מיואשת ומתוסכלת.
אם אני אוכל להיות איתו בקשר בעתיד? אני אדע לפי הצורה בה הוא ייצא מהשיחה. אני מקווה שאני אוכל, אבל הסיכוי שהוא ייצא רע, כמו שהוא באמת, כל כך גבוהים שאני יודעת שזה לא כל כך הגיוני. אני חושבת שאני אולי אבכה. אני לא יודעת אם אני רוצה שזה יקרה, או לא. אם לא יהיה לו הסבר ממש טוב (הסבר מושלם, למען האמת) אין שום סיכוי שאני אתן לו לצאת בזול שוב. על חטא הוא יישלם. אני מקווה שזה יעזור לו ללמוד.
אני אמשיך לנסות לקבוע איתו, כדי לדבר (ולא אכפת לי אם רק אני יוזמת) אבל הפעם אני אעשה את זה בפחות חדות, ורצון נואש. ואם ייקח המון זמן - זה אמנם יהיה מעצבן, אבל זה יהיה בסדר. זה ייתן לי זמן להתרגל.
לא חשבתי מעולם שמישהו יינצל אותי, שזה אפשרי... חשבתי שאני חזקה בקטעים האלה. הוא עשה את זה כל כך טוב, כל כך חלק... מחושב לחלוטין.
אני מורידה את הכובע. (אם הייתי גבר הייתי טופחת לו על השכם בקריאת "גבררר!")
אף פעם לא יכולתי באמת להגיד שמישהו באמת עשה לי רע - זאת אומרת, שמישהו עשה לי רע, בלי שיש לו הצדקה לזה מצידו. הצדקה שגורמת לזה להשמע לו נכון. גם לא חשבתי שזה ייקרה, זה לא הגיוני לי שדברים כאלה קיימים... ושעוד יעשו אותם לי.
למה הלב שלך דפק כל כך חזק?
למה הנשימות שלך היו כל כך עמוקות?
למה חיבקת אותי כל כך חזק?
למה שמרת אותי כל כך קרובה?
לא רצית אותי,
רצית סיפוק.
אמרת לי שהיה לך כיף. נתת לי לחשוב שהאופי של הקשר היה לך כיף.
האקט היה לך כיף. זה מה שהיה.
אחרי שדברנו על הפעם הראשונה, גרמת לי לצאת מהשיחה בהרגשה כל כך טובה עם עצמי.
שהקשר איתי כל כך טוב לך.
ידעת שאני מקווה שאתה רוצה אותי, שזה לא סתם.
ובכל זאת עשית את זה.
תדע שאני יודעת את זה. תדע שהכל ברור,
ורק תעז לא להרגיש אשם.
אני לא יודעת אם אני יכולה בלעדיו, אבל אני יודעת אבל אני יודעת שכמו שהוא - אין סיכוי שאני יכולה איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
No one will guess that I am an enigma