מכירים את זה שאתם יודעים שאתם הולכים לעשות טעות ובכל זאת עושים את זה?
הרי נכנסתי לדירה בפעם השלישית, וישר ידעתי שהיא לא הולכת להיות טובה.
הייתה לי הרגשה של מחנק, של אי רצון להיות שם, כאילו כל השדים של הדירה הזאת תוקפים אותי חזק חזק בתוך הראש והבטן.
התחלתי להתכווץ, התחלתי לרעוד, לא הצלחתי לעמוד ישר (לא שאני עומדת ישר בכללי, אבל לא הצלחתי לעמוד בכלל) דיברתי איתה והרגשתי כאילו רק בא לי לעוף משם.
ואז כשניצן ואמא שלה עברו על הדירה,
וקלטתי פתאום שהיא באמת נוראית
ושהזיתי כלהזמן.
כמו התאהבות, לא רואים את החסרונות של האדם עד שמישהו בא ומראה לך אותם. אז אותו דבר עם הדירה.
לא יכולתי שלא להאשים את עצמי.
אבל היו איתי עוד אנשים. שהסתכלו על הדירה, ולא הבחינו בדברים האלו.
הסתנוורו כל כך מהמעט כסף שנשלם על זה. הסתנוורנו מהקירבה. הסתנוורנו משום דבר בעצם.
אחרי שחתמנו על הדירה,
לא יכולתי להשאר. העלתי את הדברים לדירה, וישר הלכתי. הרגשתי מחנק, הרגשתי כאילו אני לא צריכה להיות שם. כאילו שדים רעים תוקפים אותי.
היה לי ממש קשה לנשום בתוך הדירה הזאת.
ועכשיו אני לא מצליחה להרדם. אני מרגישה שאם אני ארדם השדים הרעים יבואו ויתפסו אותי. בדיוק כמו שקרה עם הספרים שלי והחבר'ה שלקחו אותם והתעסקו במאגיה אפלה.
היה לי את החלום המוזר הזה בו אני נלחמת בשד שדוחף אותי להכנס לתוך טבעות האש ובכוחות ממש מאומצים הצלחתי להגיד לו לא.
שמתי לי בקבוק מים ליד מיטה אני עוד מעט מסיימת אותו.
התקלחתי.
קיפלתי את כל הכביסה של סימנטוב.
דיברתי עם ניצן
כותבת בבלוג.
לא יודעת אם זה באמת יקרה.
לא יודעת מה יקרה מחר בבוקר.
לא יועת אם הם באמת יסדרו את הדירה.
או איך נטהר אותה מכל הזוהמה שנדבקה אליה.
אסור היה לי ללכת לראות לבד את הדירה.
אני פשוט לא יודעת שום דבר על זה.
הסתנוורתי. ועכשיו אני מתחרטת על כל שניה.
אני לא מצליחה להבין איך הגענו למצב הזה. בעצם אני מבינה. הטילו עלי אחריות. ולא עזרו לי בזה בשיט.
ואני מאשימה את עצמי.
הם מאשימים אנשים אחרים. את ים. את עצמם.
אבל תלכס,
זאת אשמת כולנו. היינו צריכים להיות בזה ביחד.
כנראה שהדירה הזאת פשוט לא נועדה להיות.
וזה כלכך מבאס.
ומעצבן.
והלוואי והדברים היו נראים אחרת.
איכס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
