אז אני רוצה.
ורוצה.
ורוצה.
אבל שום דבר לא קורה.
ככה זה כשתקועים בבית ולא עושים שום דבר
ששום דבר כבר לא אותו דבר.
אבל שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
איכשהו הרגשתי שהכל מסתדר פה, היה יום קצר, לא היה תגבור, האורווה, החברים.
רצון חדש...
אבל השאלה היא כמה זמן אני אוכל להמשיך להיות עם זה?
כמה זמן ההרגשה הטובה הזאת תשאר?
איך אני אוכל להשאיר אותה פה?
אה?
אני כל כך רוצה, אבל אני רק רוצה.
לא עושה שום דבר.
כנראה שזה ככה, כל העצלות הזאת, כל הפחדים ששום דבר לא יצליח, שאני סתם נדבקת.
שאני סתם מציקה. שאני סתם קרציה.
מחבקת אנשים שלא רוצים חיבוק,
מנסה להתקרב לאנשים שלא רוצים להתקרב.
רוצה אנשים שאולי בכלל אני לא חשובה להם, שאני כלום בשבילם.
אפילו המבט האחרון ההוא,
שגרם לי באמת לרצות אותו.
והחיבוק הקטן הזה, של "כמה חבל שאת הולכת, אני לא רוצה"
זה עדיין לא אומר שום דבר.
זה עדיין סתם שורף לפעמים
לדעת שאולי לא יכול לצאת מזה שום דבר
או שהוא פשוט יישכח.
שאני אהיה סתם עוד מישהי בחיים שלו, של אנשים מסויימים.
אני רוצה שכולם יזכרו אותי.
שאני אעשה משהו שכולם יזכרו.
אני רוצה שישמרו איתי על קשר גם אם זה לא יהיה טוב.
אני אוהבת אנשים.
אני רוצה אנשים.
אני לא יכולה לחיות עם זה שאנשים ישכחו אותי.
אני רוצה שאנשים יזכרו אותי.
שאני אשאיר חותם.
שהם ישאלו את החברים שלהם :"היי, מה עם צלע? איפה היא? היא באה? אולי תזמינו אותה?"
אני לא יכולה לחיות עם זה שרק אני זוכרת.
שלאף אחד לא באמת אכפת.
אולי זאת רק הרגשה.
אני כל כך מקווה שלא.
שזאת רק הרגשה.
אני רוצה שזאת תהיה רק הרגשה ולא אמיתי.
לפעמים אני מעדיפה להיות מזוייפת.
ולזייף את הרגשות.
ואת המחשבות.
אני שונאת את הפחד.
-פחדנית-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
