הגעגועים האלו אף פעם לא עשו לי טוב.
אני יוצאת מחר לטיול בן יומיים באזור החחולה, הכנרת, הבניאס, וכל זה ביומיים.
ביום הראשון זה יהיה רק אנחנו
אבל אחר כך אנחנו עושים את זה עם חבר'ה ערביים(את הטיול).
מקווה שיהיה נחמדאין לי כוח לשטויות.
איכשהו הכל נהיה יותר טוב אבל אני מרגישה יותר כבולה.
אי ויערה דיי השלמנו.
ידעתי שזה מה שיקרה כי כמה זמן אפשר לכעוס אחת על השניה על דבר כל כך דבילי?
גם אם היא עשתה את זה וגם אם לא זה לא משנה כבר.
אבל אניעדיין איכשהו מרגישה כבולה.
מרגישה מזוייפת.
אני לא רוצה אבל כמו שכתבתי קוןדם אולי זאת הדרך הכי טובה בעצם לחיות עם עצמי?
לא להראות לעצמי מי אני באמת.
ני כבולה למסגרת
כבולה למחשב
כבולה לשכבה
כבולה לאמא
רוצה לצאת לחופשי.
אבל זה קשה לי, קשה לי מאוד כשאני כבולה
האזיקים לא נותנים לי ללכת ואני כל פעם שרק קצת מרחפת לאיזושהי פנטזיה או נמצאת במקום טוב הם תמיד מורידים אותי למטה.
אני מחכה לחופש.
אני יודעת שגם אז אני אשאר כבולה אבל זה רק חלק מהעיניין, היא לא תוכל לכבול אותי לנצח.
היא לא תוכל לנצח אותי.
לפעמים אני באמת חושבת שקצת קשה לי פה, לנשום.
אבל אני נושמת כמו שצריך, כותבת כמו שצריך, אויל המשכתי עם הכתביה הישנה שלי, של לפרוק הכל, להגיד מה שנאי רוצה, ולא מה שאחרים רוצים לשמוע, כמו בבלוג השני.
אני אוהבת שהבלוג הזה סגור.
אבל לא לעוד הרבה זמן.עוד מעט פרו נגמר ואנ יכנראה אצטרך לפתוח אותו.
נדמה לי שהוא מסתיים ב8.7 אני באמת רוצה עוד אחד. חבל שאין כסף לחרא הזה. אני אנסה לגייס לעצמי, לפחות לעצמי.
בבכל מקרה. אני באמת אוהבת לכתוב פה.
אבל אני מרגישה שקרנית.
אני לא מי שאני באמת.
אפילו הכתיבה הזאת כבר מזוייפת.
קודם, כל היסיפורים שהיו קודם, אוי, כמה אני מתגעגעת להשראה.
א\ך יחד עם אלכס ההשראה עזבה, ואני סתם פה... נשארת בלי השראה ורק כתיבה מכאיבה במעט, כתיבה שגורמת לך לבכות אחרי כל פוסט שאת קוראת שוב.
אבל אסור למחוק. אלא אם כן את מוחקת את הכל.
היו פה כמה דברים שלא יכולתי לכתוב, אבל בכל זאת כתבתי, יש כמה סיפורים שאני קוראת אבל כל פעם מחדש הדמעות מחניקות את הגרון ואת רוצה לבכות אבל את יודעת שזה רק סיפור, אפילו שאת יצרת אותו.
ההשראות הולכות ונעלמות.
מצטערת שנאי כותבת הרבה.
אויל אני אפסיק.
כי לפעמים עדיף להפסיק... כשיש עוד כוחות, שיש עוד מעות, ולא כשהכל נגמר.
צלע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
