ידיים מלוכלות בבוץ, ריח השתן והצואה נודף ממנה. אני כבר לא יודע מה אני מעדיף, אותה ככה או אותה אחרת. אני רוצה להרגיש אותה בכל זמן, וכל שעה, אבל היא זוהמה.
אני מרגיש לפעמים כשאני רואה אותה, שלא אכפת לה מעצמה בכלל שהיא רק רוצה להנות, ולהיות עם אנשים ובלי להקדיש אפילו זמן קצר לעצמה. זה מפריע לי, זה גורם לי לרצות להתרחק ממנה. אני מכיר אותה כבר כמה זמן? חצי שנה? והיא עדיין אוהבת להשאר עם הבוץ על הידיים וריח השתן והצואה שנודפים ממנה, היא פשוט נהנית מזה.
היא נהנתה מאוד כשהתגלגנו בחציר, ואחר כך בוץ, כשנישקתי אותה בפעם הראשונה כששערה מלא חציר ופיה מכוסה בחול, וקול צחוקה המתגלגל לוחש לי באוזן "נשק אותי, תאהב אותי".
ואחר כך, כשהבנתי שלא ייצא מזה שום דבר זה כבר היה מאוחר מידי, התאהבתי בזוהמה הזאת, ביופי הזה, בחיוך הקטן, בעיינים הגדולות ובפחד שתמיד היה לה בעיינים.
היא אמרה שזה לא יילך, שהיא לא רוצה אף אחד. שאני סתם אבזבז את הזמנה שלי ושלה. שאני צריך למצוא מישהי שתגרום לי להיות מאושר.
ניסיתי, באמת שניסיתי, הלכתי לכל אחת שרצתה, בחרתי באלו שלא, אבל תמיד עיני היו נשואות אלייה, לקצות שער מלאה בחציר, פה קטן ומחייך שמסביבו חול, עיינים מלאות פחד אך בוטחות, תמיד התגעגעתי אלייה, לנשיקה הזאת אז... כשהתגלגלנו בחול.
אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי, כנראה, עכשיו גם הבנתי למה לא אהיה מאושר איתך, כי את כבר אינך, המחלה תפסה אותך בזמן הכי לא מתאים, שנתיים, שלוש, שרדפתי אחרות, במקום להיות איתך. לא ראיתי איך צעקת שאת רוצה אותי, לא ראיתי איך בכית כשראית אותי עם אחרות, לא הרגשתי שום טיפה של רגש כשעברת לידי, החרשתי לקולות בכייך שהיה כה קרוב לליבי.
כנראה שאני הכרעתי את המלחמה, כבר לא היה לך כוח והיית צריכה ללכת, אפילו כשבאתי, כל יום, כל שעה, שישבתי ליד המיטה, הרגשתי את אותו הקור שתמיד ליווה אותך כשעברת לידי, רק בסוף שכבר נמאסה עלייך העמדת הפנים, חזרת אליי ואמרת " נשק אותי, אהוב אותי".
נשקתי לשפתייך הקרות, ולא עזבתי גם כשהבנתי שזה כבר הסוף. תמיד אוהב אותך, ותמיד אזכור, איך התלגלנו שמה על החציר, ואיך עייניך התחננו לנשיקה ממני.
לא. אל תשאלו.
אבל תגובות יתקבלו בברכה.
ואין לי משוג למה אני כותבת על מוות. אולי סוף טוב נראה קיצ'י מידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
