כמה טוב לראות פתאום חצי ירח

אז הייתה אזכרה של סבתא. היה בסדר. לא יותר מידי עצב לא יותר מידי כאב. סתם לעמוד מעל מצבה של סבתא. שממילא לא אהבת.

אבל מה שכן, היה הרבה ריח של זקנים, הרבה רצון להקיא ת'נשמה. כמו שקרה לי היום בבוקר, בבית של סבא. כל מה שרציתי כשציחצחתי שיניים היה להקיא את המים האחרונים ששתיתי. אמא לא הבינה. אבל לא נורא. לא נעים להגיד מול סבא שיש בבית ריח של זקנים שמחליא אותי מוות.

למרות שאני יודעת, גם אני אצטרך להשקות את בעלי בתה לערמונית, כמו שאמא עשתה לאסף. בן ה16  P: . וגם אני אצטרך לקחת תרופות בכמויות כאלו שאף מסומם בחיים לא חשב שהוא יוכל לגנוב דווקא מזקנה בת 80 את מנת הסמים השנתית שלו.

אבל עכשיו, בתקופה הזאת עוד מותר לי לרצות להקיא מהריח הזה, ריח של ריקבון. סעמק.

מחר אני חוזרת ללימודים. כן. נגמר לי החופש חבר'ה. אם אתם רוצים אתם יכולים לבוא ולנחם אותי היום. זה יהיה מאוד מאוד נחמד מצידכם:)

נעה, הבת דודה שלי, באה אלינו בשביל לעבוד, היא חולת נקיון. ניקתה את כל האבק. הרגשתי רע שהיא ניקתה את האבק, כאילו יהא לקחה את בני משפחתי והעלתה אותם על המוקד.

אבל מותר לה. היא חולת נקיון:)

אז... אמ... כן... מה אמרנו?

האזכרה של סבתא. עברו 11 חודשים. אנחנו אשכנזים. סתם ראינו הרבה אנשים מהמשפחה שלא אינו הרבה זמן לזמן קצר של 15 דקות, בהן הקריאו דברים ושמו אבנים על המצבה. תסלחו לי שאין פה שום דבר רגיש. אבל לא אהבתי אותה, לא בחייה ולא במותה. היא גרמה לי לשנוא את הביקורים שלי אצל סבא, היא בכלל לא אמא של אמא שלי, רק החורגת. אני לא צריכה באמת לאהוב אותה. אז אין רגש. אין כלום. אני לא אוהבת אותה.

מעניין באמת, מי יואהב אותי אחרי שאמות, או כשאחיה?