אז כן, אני עצבינת, כן בכיתי.
אף אחד לא ייקח לי את דובי. אף אחד לא יילך ויוציא לי אותה "שעתיים" אף אחד לא יילך ויוציא לי אותה ככה שהיא לא תרצה לצאת יותר.
אף אחד לא ייגע לי בה.
אני שונאת שמתערבים לי בעינינים של הכלבה. אני שונאת את זה.
אני שונאת שאני קמה מהנביחות שלה ואמא מתערבת איתי שצריך להאכיל אותה או לא.
אני שונאת שמיד שאני קמה אמא אומרת לי בשיא הטבעיות :"נועה הוציאה אותה שעתיים". יופי שהיא הוציאה אותה שעתיים. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזוועתי הזה?
אני קמתי בשביל להוציא אותה. אני צריכה להוציא אותה. היא הדבר היחיד שחשוב לי בקיבוץ המעפן הזה. אם לא היא אז מה היה לי?
ואני צריכה לשמוע שהיא הוציאה אותה!??! במה זה עוזר לי חוץ מלרצות לפוצץ אותן מכות באותו הרגע?
אני שונאת שנוגעים לי בכלבה. אני שונאת שנוגעים לי בדברים.
אני שונאת שמסדרים לי את הבית. נהניתי מספיק גם בלי זה. תנו לי לישון, להוציא את מיקה ולחבק אותה חזק חזק ותעזבו אותי בשקט. נמאס לי מזה. אני שונאת שפולשים לי לבית.
רק הלכתי להביא את הדיווח עבודה, לכוללת. ונשארתי שמה קצת. זאתי התחילה להתנהג כאילו באמת אכפת לה, 10 דקות לא הייתי שמה, 10 דקות לא הייתי בבית, והיא הולכת ומחפשת אותי בכל הקיבוץ. פאק. מה נסגר איתך? ממתי באמת היה אכפת לך? מה בגלל שנועה פה?! אז יעני אכפת לך? נאמס לי. פשוט נמאס.
אני שונאת את זה.
אני שונאת את הימים האלו, הלוואי שהחודש המעפן הזה יעבור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
