כמה טוב לראות פתאום חצי ירח

דמעות של זעם זולגות על פני.

הלוואי ולא הייתי כל כך  רעה, הלוואי ויכולתי לתת לאנשים קצת יותר חופש.

הלוואי ולא הייתי כל כך קנאית.

הלוואי והייתי נותנת לו קצת יותר חופש.

אני שונאת את זה.

אז הוא הבטיח שהוא יבוא, הוא לא ידע שעדי תבקר, לא אשמתו, נכון? אז מה אם הוא הבטיח. לכולם מותר להבטיח ולא לקיים לצלע, הרי צלע תמיד סולחת.

אסור להבטיח לצלע, היא תמיד תקח את זה כל כך קשה.

צלע שונה, צלע סתם טיפשה, צלע לא מגיע לחיות וכן מתן אם תירה בי אני אהיה מאושרת.

צריך לשחרר אותו, הוא יהיה יותר מאושר. לא רוצה שהוא יתחיל לשנוא אותי, כמו את אלה. לא רוצה שהוא אחר כך יסלוד ממני ויגיד לבאה בתור כמה שהחברה הקודמת סגרה אותו, קינאה, הרסה את הכל.

אני כל כך נקבה שזה עצוב.

תגאלו אותי מזה.

אם, אם רק יכולתי לתת הכל, לתת הכל כדי שהוא יהיה מאושר, בלי הקטעים שלי, בלעדיי, שיוכל להיות עם כל הידידות שהוא רוצה, עם כל הבנו תשהוא רווצה, עם כל האנישם שהוא רוצה בלי שאני אסתכל עליו במבט מגעיל ומכוער, שלא יהיה לי מבט בודד.

עדיף שיהיה לי מבט בודד כשהוא לא איתי ולא כשהוא איתי.

אני לא רוצה ללכת. אבל אולי... אולי יהיה לו יותר טובה בלעדיי.

לא רוצה שכל היצירות שלי יתפרסמו בכל מיני מקומות. כנראה שאני אסגור את הבלוג רק למשתמשים רשומים.

נמאס לי מכל זה.

אנשים שאני לא רוצה שיקראו נכנסים לי לפה.

דיברתי עם עדי, הבנתי פתאום שכל כך הרבה אנשים קוראים לה בבלוג, אז הז אורמ כנראה שהם קרואים גם לי בבלוג.

לא משנה לי כבר הכניסות, לא משנה לי מי יקרא ומה יקרא, אני רק לא רוצה שאנשים יחשבו עלי דברים ע"פ היצירות שלי.

כל כך הרבה אנשים הגיבו לי כנראה ללא שם או בשמות כאלו, לא רוצה.

רוצה רק אנשים שמכירים אותי או שאני רוצה לתת לםהל קרוא פה שיקראו.

אין לי כוח לחרא הזה.

\

אני רוצה גם לכתוב קצת לעצמי.

אויל יום אחד יימאס לי ואני אמשיך לכתוב לכולם.

אם משיהו לא זוכר את השם והססמא שלו אפשר לבקש ממני.

צלע.

כן, נו, אתמול הייתה יומולדת לאלכס שלי, הבלונדיני כבר בן 17.

אני ותירס הבאנו לו בלונים וברכות וכו' וכו' וכו'. מתן ועוז גם באו, הם שמנים, מתן טיפש, אבל כאלה סקסייים^___________^

הייתי עם אלכס קצת.

ו.. יאי:)

אלכס הבלונדיני בן 17,הוא כל כך גדול אבל כל כך קטן.

מזל שהוא שלי, אחרת הייתי סתם עוד איזה אס.אמ.אס שאומר לו מזל טוב.

היום גם 4 חודשים.

4 חודשים איתו.

יופי.

שיהיו עוד הרבה מאלה.

לא הצלחתי להבין למה הכל נגמר, לא הצלחתי להבין איך השדות הפסיקו לקרוץ לי, המים התחילו לגעוש מסביבי והרוח נשבה בסערה גדולה.

העץ שתחתיו ישבתי כבר לא ראה אותי, רק כיסה אותי בענפיו ולא נתן לי לראות איך מי שאהבתי ומי שהערצתי נופל תחתי ונותן את נשמתו ואת אהבתו למישהי אחרת, אחרי כל כך הרבה תחנונים שאני לא אלך והוא תוך שניה הולך ומוצא לו מישהי אחרת, אפילו שהוא אמר שאין יותר טובה, אפילו שהוא אמר שלא תהיה אחת אחרת, טובה כמוני.

והוא בכל זאת הלך לאחרת ואמר זאת גם לה, לא נתתי לו לראות אותי נופלת, שכבתי מתחת לעץ וענפיו הסתירו אותי מאהובי, הסתירו אותי מהבושה שהקיפה אותי ברגע שראיתי אותו עם מישהי אחרת.

אחרי כמה זמן כבר לא יכולתי להסתתר ואהובי מצא אותי, בודדה ושותת דם שרידים של כדורים בדמי, שוכבת בודדה על המיטה מחכה למוות שיבוא לאסוף אותי, אך במקומו בא אהובי, מי שנתן לי ללכת למרות שכל כך אהבתי.

הוא אסף אותי בידיו, נישק את פני ולקח אותי לא יודעת לאן אך הוא לקח אותי למקום שבו טיפול בי, והוא ישב לידי כל הלילה אני יודעת, שמעתי את קולו בוכה ומקווה שאני אחזור ולא אמות לו, בגללו.

וכל זמן שישנתי חשבתי על איך להגיד לו, איך להגיד לו שאני לעולם לא אחזור להיות אותו הדבר, אחרי הניסיון הזה, בין החיים והמוות שהחלטתי לא לוותר עליו בכל זאת למרות הכל ואיך אני אוכל לחזור להיות איתו אם הוא נמצא עם אחרת. נשברתי כשישנתי ונפלתי לתוך באר עמוקה, נופלת ונופלת ולא מצליחה לעלות למעלה וכבר ברגע שנפלית כבר לא הרגשתי איך הוא מדבר אלי ומבקש ממני לחזור אליו, ולהיות שלו לתמיד.

פתאום הוא הגיע אלי, המוות, שחור ואפל מתמיד, אפילו כשכל כך התפללתי שהמוות יגיע אלי קודם הוא לא בא אלי בכזאת אפלה וכזה רוע. הוא בא כמו מתוך אש, בדמות השטן, אדום, רועש, שחור וכואב.

מדבר אלי, אומר שיש שני אפשרויות, לחזור לחיים ולהיות איתו, עם אהובי למיד או לבוא איתו, עם המוות לגהנום על אשמת התאבדות על זה שלקחתי את חיי לפני הזמן.

לא נשאר לי הרבה זמן, סופה של הבאר היה קרוב ואני יכולתי תוך שניות לקפוץ לתוך הגהנום הנורא.

אך לא, החלטתי ללכת ולנסות את מזלי בעולם הישן, להיות איתו עם אהובי לכל החיים.

פרשתי את ידיי ורגליי ונופפתי בהם בכל כוחי, הרגשתי שאני עפה, עפה למעלה אל אהובי.

לאט לאט התחלתי לשמוע את קול הבכי, את קול הבקשה, שלו, של משפחתי, אך יותר מכל גבר קולו על כולם, ואני צועקת, שיקשיב, שאני מגיעה שאני לא אעזוב אותו יותר, שלא אלך, לא יותר.

ראיתי כבר את האור, אך פתאום המוות חזר אלי, שחור יותר ואפל יותר וסגר את הפתח בפני, לא נתן לי לצאת, נופפתי חזק יורת בידי, צעקתי לאהובי שאני מגיעה, צעקתי למוות שאני חוזרת ולא אכפת לי,  הרגשתי טלטלה חזקה, התעוררתי וראיתי את אהובי שוכב לידי מנשק את ידי, את כל גופי."תרגעי, זה רק חלום".

I'll never say a word agin I have never felt that well.

I'll walk away from here, You won't be afrid of fear

הרגשתי שהשלמתי את עצמי איתך, אבל ידעתי שמשהו חסר, את , את חסרה לי את כבר לא פה כבר הרבה זמן, כבר חודש מאז שהלכת לי ואני איני מצליח להתגבר אני מרגיש שאנני כבר נחנק בלעדייך.

את הלכת לי כי הרגשת שאת נחנקת, ביקשתי ממך, רציתי, אמרתי שאני אשתנה, בבקשה אני אשתנה.

אך לא נתת לי עוד הזדמנות, הלכת לך לאחד אחר, אמרת שאצלו הכל יהיה יותר בסדר, שהוא לא חונק אותך, והוא גם לא יחנוק.

עכשיו אני שלם, שלם עם עצמי, עם ההחלטה שלי.

לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה שאני אצטרך ללכת כל כך מוקדם רק בגללך, חשבתי שנשאר תמיד ביחד ש...ש... היה לנו כל כך טוב.

כנראה שהכאב פה כל כך גדול, לא, בעצם לא הכאב, אלא האשליה הייתה כל כך גדולה שהיית חייבת לנפץ אותה ולגרום לי להתפוצץ, לפוצץ את האשליה את הביטחון את האהבה שלי כלפייך.

את היית שלי, וכנראה שאני זה שנתתי לך ללכת, כנראה שלא היית מספיק טוב, כמו תמיד אני תמיד לא מספיק טוב בשביל אף אחד.

אני לא מספיק טוב בשביל אף אחד, תמדי רציתי להשתלב אבל כולם ראו אותי בתור סתם אחד שמנסה להצחיק ועושה מעצמו צחוק.

כל החיים שלי היו כל כך אומללים ולא חשבתי שדווקא בגללה אני אתאבד, אףף אחד לא אהב אותי, אף אחד לא רוצה אותי כדאי שאני אלך, כי אני סתם נטל על כולם ומילא אף אחד לא ירצה אותי בעולם.

לא באמת לא סתם.

אומרים שהם הכי נאמנים.

אני מאמינה להם.

בתחילת החודש זה היה כבר שנה שאוליב שלי מתה.

זאבה חמדמדה שלי^_^

אבל כן, אומרים שהם הגזעים הכי נאמנים, ולא בגלל שהם מרגישים חובה, אלא בגלל שהם רוצים, לא כמו אנשים, הם יותר אנושיים הם איך שאנשים אמורים להתנהג, בנאמנות מתוך אהבה, לא מתוך חייבות אלא מתוך רצון מתוך נאמנות.

חבל  לי שלא מצאתי אנשים כאלה... חבל לי שלא מצאתי את מי שבמאת ירצה להגן עלי ולהיו תנאמן לי ושאני אוכל לו באותה מידה. אולי חוץ מאלכס.. כן חות מאלכס.. אבל הוא היחיד, היחדי שבאמת אוהב צלע שלו.

הוא ודובי, אבל דובי אוהבת יותר מידי אנשים... והיא שמנמנית^^ אבל היא כלבה שחיה איתי מתוך מחוייבות, היא לא במאת רוצה, היא פה כיאנחנו לקחנו אותה, כמה שהיא אוהבת אותי, וכמה שנאי אוהבת אותה אלב באמת שרואים שהכל ממחוייבות, היא לא באמת רוצה, אם היא הייתה בוחרת הייתה לה משפחה אחרת כנראה. אחת שהייתה נותנת לה כל מה שהיא רוצה-אוכל-.

הו וול.

אל תשכחו להצביע לי לאייפוד, יש קישור ברשימה הראשונה.

אממ כן, אני מאגניבה. שלום:)