כמה טוב לראות פתאום חצי ירח

הגעגועים האלו אף פעם לא עשו לי טוב.

אני יוצאת מחר לטיול בן יומיים באזור החחולה, הכנרת, הבניאס, וכל זה ביומיים.

ביום הראשון זה יהיה רק אנחנו

אבל אחר כך אנחנו עושים את זה עם חבר'ה ערביים(את הטיול).

מקווה שיהיה נחמדאין לי כוח לשטויות.

איכשהו הכל נהיה יותר טוב אבל אני מרגישה יותר כבולה.

אי ויערה דיי השלמנו.

ידעתי שזה מה שיקרה כי כמה זמן אפשר לכעוס אחת על השניה על דבר כל כך דבילי?

גם אם היא עשתה את זה וגם אם לא זה לא משנה כבר.

אבל אניעדיין איכשהו מרגישה כבולה.

מרגישה מזוייפת.

אני לא רוצה אבל כמו שכתבתי קוןדם אולי זאת הדרך הכי טובה בעצם לחיות עם עצמי?

לא להראות לעצמי מי אני באמת.

ני כבולה למסגרת

כבולה למחשב

כבולה לשכבה

כבולה לאמא

רוצה לצאת לחופשי.

אבל זה קשה לי, קשה לי מאוד כשאני כבולה

האזיקים לא נותנים לי ללכת ואני כל פעם שרק קצת מרחפת לאיזושהי פנטזיה או נמצאת במקום טוב הם תמיד מורידים אותי למטה.

אני מחכה לחופש.

אני יודעת שגם אז אני אשאר כבולה אבל זה רק חלק מהעיניין, היא לא תוכל לכבול אותי לנצח.

היא לא תוכל לנצח אותי.

לפעמים אני באמת חושבת שקצת קשה לי פה, לנשום.

אבל אני נושמת כמו שצריך, כותבת כמו שצריך, אויל המשכתי עם הכתביה הישנה שלי, של לפרוק הכל, להגיד מה שנאי רוצה, ולא מה  שאחרים רוצים לשמוע, כמו בבלוג השני.

אני אוהבת שהבלוג הזה סגור.

אבל לא לעוד הרבה זמן.עוד מעט פרו נגמר ואנ יכנראה אצטרך לפתוח אותו.

נדמה לי שהוא מסתיים ב8.7 אני באמת רוצה עוד אחד. חבל שאין כסף לחרא הזה. אני אנסה לגייס לעצמי, לפחות לעצמי.

בבכל מקרה. אני באמת אוהבת לכתוב פה.

אבל אני מרגישה שקרנית.

אני לא מי שאני באמת.

אפילו הכתיבה הזאת כבר מזוייפת.

קודם, כל היסיפורים שהיו קודם, אוי, כמה אני מתגעגעת להשראה.

א\ך יחד עם אלכס ההשראה עזבה, ואני סתם פה... נשארת בלי השראה ורק כתיבה מכאיבה במעט, כתיבה שגורמת לך לבכות אחרי כל פוסט שאת קוראת שוב.

אבל אסור למחוק. אלא אם כן את מוחקת את הכל.

היו פה כמה דברים שלא יכולתי לכתוב, אבל בכל זאת כתבתי, יש כמה סיפורים שאני קוראת אבל כל פעם מחדש הדמעות מחניקות את הגרון ואת רוצה לבכות אבל את יודעת שזה רק סיפור, אפילו שאת יצרת אותו.

ההשראות הולכות ונעלמות.

מצטערת שנאי כותבת הרבה.

אויל אני אפסיק.

כי לפעמים עדיף להפסיק... כשיש עוד כוחות, שיש עוד מעות, ולא כשהכל נגמר.

צלע.

אז אני רוצה.

ורוצה.

ורוצה.

אבל שום דבר לא קורה.

ככה זה כשתקועים בבית ולא עושים שום דבר

ששום דבר כבר לא אותו דבר.

אבל שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

איכשהו הרגשתי שהכל מסתדר פה, היה יום קצר, לא היה תגבור, האורווה, החברים.

רצון חדש...

אבל השאלה היא כמה זמן אני אוכל להמשיך להיות עם זה?

כמה זמן ההרגשה הטובה הזאת תשאר?

איך אני אוכל להשאיר אותה פה?

אה?

אני כל כך רוצה, אבל אני רק רוצה.

לא עושה שום דבר.

כנראה שזה ככה, כל העצלות הזאת, כל הפחדים ששום דבר לא יצליח, שאני סתם נדבקת.

שאני סתם מציקה. שאני סתם קרציה.

מחבקת אנשים שלא רוצים חיבוק,

מנסה להתקרב לאנשים שלא רוצים להתקרב.

רוצה אנשים שאולי בכלל אני לא חשובה להם, שאני כלום בשבילם.

אפילו המבט האחרון ההוא,

שגרם לי באמת לרצות אותו.

והחיבוק הקטן הזה, של "כמה חבל שאת הולכת, אני לא רוצה"

זה עדיין לא אומר שום דבר.

זה עדיין סתם שורף לפעמים

לדעת שאולי לא יכול לצאת מזה שום דבר

או שהוא פשוט יישכח.

שאני אהיה סתם עוד מישהי בחיים שלו, של אנשים מסויימים.

אני רוצה שכולם יזכרו אותי.

שאני אעשה משהו שכולם יזכרו.

אני רוצה שישמרו איתי על קשר גם אם זה לא יהיה טוב.

אני אוהבת אנשים.

אני רוצה אנשים.

אני לא יכולה לחיות עם זה שאנשים ישכחו אותי.

אני רוצה שאנשים יזכרו אותי.

שאני אשאיר חותם.

שהם ישאלו את החברים שלהם :"היי, מה עם צלע? איפה היא? היא באה? אולי תזמינו אותה?"

אני לא יכולה לחיות עם זה שרק אני זוכרת.

שלאף אחד לא באמת אכפת.

אולי זאת רק הרגשה.

אני כל כך מקווה שלא.

שזאת רק הרגשה.

אני רוצה שזאת תהיה רק הרגשה ולא אמיתי.

לפעמים אני מעדיפה להיות מזוייפת.

ולזייף את הרגשות.

ואת המחשבות.

אני שונאת את הפחד.

-פחדנית-

הלוואי והייתי מפסיקה להדלק על כל בן אדם שני שאני רואה.

מספיק להיות ילדה קטנה.

תדעי מה את במאת רוצה מהחיים שלך.

לא כל בן אדם מתאים.

לא כל אחד יהיה מה שאת מחפשת.

אויל למגע, אולי לשטויות. לא... לא אהבה.

אבל אם משהו יבוא, את כמובן תקבלי אותו בשמחה.

כי הרי אין לך משהו אחר לעושת.

קשה לך לדחות.

קשה לך לעשות דבירם כאלו.

את אוהבת אנשים, את לא יכולה לפגוע.

את אוהבת... פשוט אוהבת...:\

אין כבר סיבות

אין כבר חלומות.

יש רק כאבים.

You never turnd around to see the frowns on the jungglers and the clowns.

When they all come down and did tricks for you.

You never understood that it ain't no good.

You shouldn't let other pepole get your kicks for you.

You used to ride on the chrome horse with your diplomat.

Who carried on his shoulder a Siamese cat.

Ain't it hard when you discover that, He really wasn't where it's at

After he took from you everything he could steal.

How dose it feel...How dose it feel... To be on your own

With no direction home...Like a complete unkknown

Like a rolling stone?

Bob Dylen- Like A Rolling Stone.

מי קונה לי אחד חדש?!?!?!?!?!?!?!:)

-פליזי פליזי פליזי-

כנראה שעבר לי קצת ממנו,אני מנסה לשכוח בכך שאני מעסיקה את עצמי, פתאום יש לי יותר זמן לעצמי אבל איכשהו אני לא רוצה את זה.

אני רוצה מישהו שאני אוכל לחבק בלי להתחשבן על הכמות על החוזק ועל החום שהוא נותן לי.

אני צריכה מישהו שיואהב אותי.

אבל כנראה שאת זה כולם צריכים, או חלקם בכל אופן.

זה נראה כל כך פשוט עכשיו למצוא מישהו, השאלה מי יתאים לי. שאלה שמטרידה את מוחי ללא הרף כנראה. תמיד יש את החששות האלו ששזה לא יצליח, יותר מהקשר הקודם.

או את החששות האלו שיבגדו, יזרקו, יפגעו אך אהיה מסונוורת מידי מכדי לעזוב.

או את זה שאני אתנהג כמו מטומטמת ולא ירצו להיות בחברתי, או יצחוק עלי.

אני שונאת את החששות האלו, אבל צריך לקחת סיכונים, אבל לא ככה.

לא בקיבוץ לפחות... ככה שלא משנה מה אני אעשה עם מי אעשה כולם יידעו כבר מהרגע שסיימתי.

אני כבר לא יודעת כל כך מה אני רוצצה.

אבל ככה זה לפחות, בגיל הזה. אין מושג מה רוצים ורק רוצים לטעום קצת מזה וקצת מזה.

אבל דבר אחד אני יודעת, צריכה אהבה,צריכה חיבוק, צריכה מישהו.

אני נוסעת לקורס מדצ"ים, 23.6 עד ה3.7.

אני מקווה לפחות ששם יהיה לי טוב.

כן. עוד פעם, הקטע עם הפרו... מי קונה?:)

                            P:

לרכב הרבה זה טוב, רק לא במחזור.

היום אני כנראה אקליד את הסיוטים של ענת יש לי בינתיים 4 פרקים.

ואני אשנה דיי הרבה.

אני אנסה למצוא את הססמא שלי בבמה החדשה ואולי אני אנסה לשים את זה שמה.

אפשר להגיד שדיי שחכתי. אבל זה ייקח עוד זמן. אני צריכה עוד קצת זמן.

זה נמאס.

אני תצריכה חיבוק.

אני צריכה מישהו.

אני צריכה אהבה.