אני לא מאמינה כמה זמן לא כתבתי פה.

זה פשוט לא הגיוני.

יש לי לחץ מטורף בבצפר, עוד מעט מתכונת ראשונה, אני לא מאמינה שאני כבר בת פאקינג 16 ועומדת לסיים שנה ראשונה בתיכון, כל מה שנשאר לי זה  שנתיים אומללות ולחוצות לפני הצבא, וכל הדבר הזה יגמר, למה הזמן תמיד טס ואני תמיד נשארת בסוף?

אני בכיתה י', יש לי כמה חברות אבל אין לי חברה ממש טובה, וגם לא תהיה לי כי אני מרחיקה ממני אנשים בכוונה, אני נשארת לבד כי אני מפחדת לסמוך על אנשים, כנראה שאני לא אצליח לשנות את הקטע הזה בחיים יותר.

אני לא מבינה למה אני תמיד אהיה ככה, אני כאילו נהנת מהכאב שבלהרחיק מישהו ממני, בלראות אותו הולך, בלראות איך הוא אומר שמישהו אחר החבר הכי טוב שלו, בלשקר בקשר לעצמי, אני שונאת את השקרים האלה שלא עוזבים אותי, הם רודפים אחרי, ושקר גורר שקר. אני אומרת שקר קטן בלי לשים לב, ואחר כך אני אומרת שקר גדול בכוונה כדי שלא ידעו עלי כלום, כי מה שהם ידעו הם ינצלו כדי לפגוע בי. דרך מחשבה דפוקה לא?לילדה דפוקה יש דרך מחשבה דפוקה, זה הכל בא בחבילה אחת.

ולפעמים אני חושבת שאני שונאת את עצמי, אני בכוונה פוגעת בעצמי. לא פגיעה פיזית. למשל, היום האקס שלי שולח לי הודעה במסן, משהו שקורה פעם בחודש ככה. ואני כרגיל חוזרת להיות אותה סתומה שרוצה לדבר איתו הרבה אבל להראות כאילו לא אכפת לי, למרות שאף פעם בכלל לא אהבתי אותו אלא רק את זה שהוא אהב אותי, וגם זה היה כנראה שקר או סתם התאהבות זמנית. כמה מפגרת אני יכולה להיות?אני דוחה את מי שאוהב אותי ורוצה לדבר עם מי שפעם בכמה זמן שולח לי הודעה ומראה התעניינות יתרה בחיים שלי, למה אני כזאתי מפגרת?

זה גורם לי לחשוב על מה שמישהו אמר לי פעם. ילד אחד קרא לי בכף יש לפני חודש וחצי ככה, והוא התחיל להגיד לי כל מיני דברים, הכל נכון. הוא6 התחיל להגיד לי שבערך בגיל 12-13 קרה לי משהו רציני ששינה לי הכל בחיים, ואז הוא התחיל להגיד לי איך זה השפיע עלי. הוא התחיל להגיד שבפנים אני סגורה לכולם אבל אני נהייתי יורת פתוחה לדברים חדשים ושאני יותר נדיבה אבל אני כבר לא עצמי והאני הישן שלי עדיין נמצא בפנים איפשהו, וזה כל כך נכון. והוא גם אמר לי שאני מכסה את עצמי במסכות וזה ממש לא טוב, זה היה מפחדי כי זה נכון. הוא אמר לי שאני חייבת לעשות משהו נגד זה כי זה פוגע בי ומסכות זה דבר גרוע, וניסיתי לטפל בזה והצלחתי קצת אבל אז שוב נזרקתי אחורה, כרגיל. אני כבר לא מאמינה שמשהו אי פעם יצליח לעזור לי, אני מרגישה תמיד תקועה באותה נקודה מזדיינת, צועקת הצילו ואף אחד לא שומע, כאילו פתאום כולם חרשים. אני רוצה שידעו שכואב לי אבל הבעיה שברגע שמישהו מתייחס אלי ולכאב שלי אני לא רוצה שידעו, אני רוצה שזה יהיה רק שלי, לא רוצה שמישהו ידע משהו ממה שעובר עלי, שיתחיל לרחם עלי ואחר כך ינצל את מה שאמרתי לו. אני יודעת שזה נשמע דפוק אבל זה באמת ככה, אני לא חושבת שמישהו מכיר אותי באמת, אני כבר לא סגורה אם אני מכירה את עצמי, קשה לי לדעת איזה מסכה להוריד כי אני כבר לא בטוחה מה מסכה ומה אמיתי, זה ממש גרוע. זה כאילו אני תקוע באיזה בועה בלי אוויר והיא לא רוצה להתפוצץ, וסביב עומדים אנשים וכולם רק מסתכלים אבל אף אחד לא באמת יודע איך לעזור או בכלל מנסה, אני לבד וכולם יודעים אבל בעצם מה הם יעשו עם זה?

אני מחייכת ובפנים אני בוכה, אני מנסה למצוא סיבות לחייך אבל במקום זה מוצאת סיבות להיכנס לדיכאון, וכל מה שטוב נעלם ברגע וכל מה שרע חייב להישאר. למה העולם זה חייב להיות כזה אפור?

אני מרגישה שכל מה שקורה אני רוצה שלא יקרה, כשאני לא מקבלת יחס רע לי כי אני לבד וכשאני מקבלת רע לי כי אני מרגישה שזה סתם רחמים ולא אכפת ממני.

זה כאילו אני לא רוצה למצוא את הטוב בחיים, אני רוצה שיהיה לי רע, ואני יודעת שזה גרוע, אבל זה כאילו אני רגילה לזה שרע לא ולא יכולה להתרגל לטוב.

כשאני מחייכת זה כואב, ואני מרגישה שכל חיוך הוא בכי בפנים.

אני רוצה שיחשבו שטוב לי כדי שכולם יעזבו אותי בשקט ויתנו לי לסבול לבד, לא רוצה שיבואו ויגידו לי שיהיה בסדר ולא ינסו לתמוך בי, כי אני רגילה להסתדר לבד, אני רוצה הכל לבד, לא רוצה תמיכה, אבל בסוף מרגישה יותר מדי לבד.

הכל בחיים שלי כל כך לא הגיוני שזה ממש מפחיד אותי.

אוסקר ווילד אמר פעם ש"לחיות זה דבר נדיר, רוב האנשים רק קיימים". אני ממש רוצה לחיות, למצות כל רגע ולהרגיש טוב וליהנות, אבל אני מרגישה כאילו אני בקושי קיימת, אז איך אני אוכל לחיות?

אני מאלה שאוהבים לעשות דברים לא שגרתיים, אני אוהבת לנסות דברים חדשים, אבל הכל אני אוהבת להסתגר בתוך עצמי ולהיעלם מכולם. לבכות לעצמי כמה אני גרועה בהכל ומכוערת ואל מוצלחת ושמנה ודוחה ולא חברותית ושכולם שונאים אותה וצוחקים עליה.

אני יודעת שאני נשמעת כמו אחת שעל סף התאבדות או משהו, אבל אני לא כזאת. אני מרגישה רע ושופכת הכל, ואז מחזיקה הכל חזרה פנימה לפני שירגישו שמשהו ממני ברח החוצה, לפני שיגנבו ממני את הכאב שלי.

אני רק רוצה שהכאב שלי יהיה שלי, ושהזמן יתקע ולא יזוז לנצח, כי החיים שלי מספקי גרועים כרגע, לא רוצה שהתיכון יגמר ויתחיל רוע חדש.

אבל בקשר למורחבים שבחרתי לבצפר אני לא מרוצה, אז אני אהיה מרוצה מחוסר היכולת שלי להתגבר על מה שקרה לפני שנתיים?או מכל מה שגרוע בחיים שלי.מזה שאין לי חבר, אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר עם מישהו על מה שעובר עלי, על חוסר היכולת שלי לתקשר עם אנשים, על הכיעור והשומן שלי, על המסכות שנדבקו בדבק שעמיד בפני כל ועל הבכיינות והכאב שלי, שבחיים לא ישחררו אותי לנפשי?

אני יודעת שבאמת כתבתי הכל, אני לא מצפה שמישהו יקרא את הכל, זה שני עמודים בוורד וזה השחרור שלי, השחרור לפני שהכאב יחזור חזרה פנימה להציק לי. אני מקווה שיהיו לכם חיים נפלאים, חסרת שם, שכנראה חסרת רגש.