מיומנה של האם העובדת

לפני קצת פחות משבוע חל ליל הסדר.

לכל מי שלא יודע, בחו"ל חוגגים כל חג פעמיים. דהיינו, פעמיים ליל הסדר, פעמיים שבועות, פעמיים סוכות וכך הלאה.

 

לא הייתי מעלה את הנושא אלמלא הייתה משפחתו של בעלי דתית. המשמעות היא שאף על פי שאני ובעלי חילוניים, או "שומרי מסורת" כפי שחילוניים שעושים קידוש ביום שישי מגדירים את עצמם, אנחנו מצופים לשמור על כשרות מלאה בבית (כדי שיתר בני המשפחה יוכלו לאכול אצלנו בבית), לחגוג את כל החגים לפי הלכתם - כן, פעמיים - לתת צדקה מתי שצריך, ללכת לבית הכנסת מתי שצריך ולצום מתי שצריך. (אל דאגה, אני לא הולכת לכתוב על כפיה דתית. האמת היא שזה לא ממש מפריע לי כי הרבה יותר קל להיות דתי בניו-יורק מאשר בתל-אביב... על כך אולי בפעם אחרת).

בשנתיים הראשונות לשהותנו פה בניו-יורק הצלחתי להתחמק פחות או יותר מן הצורך המתיש לארח בפסח כיוון שבילינו את רוב החג עם משפחתו של בעלי.

השנה החליטו חמי וחמותי לקחת קצת חופש ולחגוג את חג הפסח בישראל עם הסבא והסבתא. לאור העובדה כי עם העדרות המחותנים נותרתי אני לגורלי, הוצבה בפני דילמה קשה: האם בכל זאת להכשיר את הבית לפסח או שמא לוותר על כל הרעיון המגוחך הזה לשנה אחת, לחפף איכשהו את החג ולהעמיד פנים שחגגנו כהלכתו כאשר יחזרו המחותנים מישראל? התייעצתי עם בעלי, שמעתה ואילך יקרא - ג'ו - כי ממש נמאס לי לקרוא לו "בעלי". ג'ו, אשר ממילא בשנים האחרונות מטיל ספק בקיומה של ישות עליונה שאנחנו נוהגים לקרוא לה אלוהים, משך בכתפיו וכיאה לגבר טיפוסי אמר לי "תעשי מה שאת מבינה. לי זה ממש לא משנה".

רגשי האשמה שלי (והאישיות הטיפה כפייתית שלי) גרמו לי לבחור בדרך הקשה. אכשיר את הבית לפסח כיוון שיכול להיות שאחת מארוחות החג יערכו אצלי ולא יעלה על הדעת שאציג את ביתי ככשר כאשר איננו באמת כזה.

עד כה, אין מדובר בדבר חריג, הרי גם בשנים עברו הכשרתי את הבית לפסח. אלא שכזכור, בניגוד לשנים קודמות, יש לי כעת ילדה בת 6 שבועות לטפל בה, בוס שמתקשר כל שעתיים לבדוק אם כבר גמרתי לעבור על ההסכם עבור הלקוח, בעל שסופר את הדקות עד שיעברו 6 שבעות מן הלידה כדי שנוכל שוב לקיים יחסים אחרי ההריון הארוך וסדר פסח על הראש...

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בצבא היה ארגון זמן ועשיה במקביל. אלו שני דברים שכל החיים הצילו אותי. כיאה לחניכה תורנית מצטיינת, הכנתי לי מיד מספר רשימות. התפריט כמובן היווה את אבן היסוד. משם התפתחה רשימת קניות למצרכים שהובילה היישר לרשימת קניות של כלי מטבח... לפתע חשכו עיני. נזכרתי שמעולם לא אירחתי את חג הפסח אצלי ולכן כל שמצאתי ב"ארון הכלים של פסח" היה סט אחד של סכו"ם, שני סירים וכמה כוסות. מיד התארכה הרשימה לסט חדש של סירים, עוד סט של סכו"ם, צלחות אירוח וכוסות יין. כשסיימתי את רשימת הקניות, הכנתי רשימה של "מה עושים ומתי". 

החיים בצל התינוקת הופכים כל פעולה קטנה לאופרציה מסובכת. כך, למשל, הליכה פשוטה לסופר הופכת להיות משימה צבאית הדורשת תיאום מלא עם כוחותינו הגבריים (שישאירו את הרכב), כוחותינו השמרטפיים, כוחותינו המשלוחיים, וכוחותינו הנקיוניים. הייתי צריכה לודא שבעלי משאיר את הרכב ביום המיועד, שיום לפני כן כבר ניקיתי את המקרר והארונות כדי שאוכל להכניס פנימה את המצרכים שלא יתערבבו לי עם החמץ, שסגרתי ביביסיטר כי אי אפשר להחזיק תינוקת ביד וגם לגרור עגלת קניות עמוסה בסופר מלא עד אפס מקום ולקוות שהמכולת עורכת משלוחים בשבוע של פסח כי הם עמוסים עד הגג.

למורת רוחו של ג'ו, שבוע לפני פסח הוא נאלץ להפסיק לאכול חמץ כי המטבח היה כשר. הגבלתי את יכולתו לזלול מאפים לפינה קטנה בסלון שסומנה מראש בקרטון כדי שאזכור אחר כך שצריך לחזור ולנקות שם.

רגע לפני שנכנס החג שאלתי שאלת קיטבג שכמעט המיתה אסון על כל הפרוייקט המתוקתק הזה שנקרא ניקיון פסח. האם הפורמולה של התינוקת כשרה לפסח? איך ששאלתי את השאלה קיבלתי מבט חודר מבעלי שסימן "אל תשאלי שאלות שאת לא רוצה לקבל עליהן תשובה". כמובן שקיבלתי תשובה ארוכה ומפורטת מגיסי, שמאז שהתחתן נהיה יותר ויותר דתי, שכללה הפניות לגמרא ולתלמוד. בקיצור רב, אין מדובר בחמץ אך אף אין מדובר במאכל שהוא כשר לפסח. הפיתרון - שמרי את הפורמולה במקום מסוים במטבח והשתדלי לא ללכלך איתה את רצפת המטבח. "והבקבוקים?" שאלתי "הרי הכיור כשר..." (שוב קיבלתי מבט מג'ו, מלווה בנענוע הראש מצד לצד ועיקום השפתיים כלא מאמין).

"שטפי אותם בשירותים". לא איחרה התשובה להגיע.

וכך, בסופו של דבר אירחתי את ארוחת הצהריים של הערב הראשון ואת הסדר השני אצלי בבית, את הבקבוקים שטפתי בכיור של השירותים, כפי שהונחיתי ואני צפויה לארח שוב בחג השני (שאף הוא נמשך - כן, נכון - שני לילות).

דומה כי יציאת עמנו מעבדות לחירות לפני כמה אלפי שנים הפכה בדור הזה לשעבודנו מחדש.

 

שיהיה לכולם חג פסח שמח וכשר!