מיומנה של האם העובדת

בדיוק השבוע קיבלתי מחבר מהארץ מתנה להולדת בתי. היו שם שלושה דיסקים של שירים מהארץ. אחד מהם כלל את השיר "נמה יפו" שבזמנו שר גידי גוב. איך ששמעתי את השיר עלו בי פרצי נוסטלגיה עמוקים.

כשהייתי בכיתה יא', החלטתי ללכת להיבחן לצעירי תל-אביב. למי שצעיר מדי כדי לזכור, מדובר בתכנית טלויזיה בסטייל "בברלי הילס 90210" רק שבנוסף לדיון העקרוני בבעיות היום-יום (הורים גרושים, אלכוהול וסמים, לימודים, יחסי מקובלים-לא מקובלים וכך הלאה), היו המשתתפים שרים את דרכם לפתרון היצירתי. הדור שלי היה מכור לתכנית הזו ובשלב מסוים נפתחו אודישנים לכל מי שמעוניין להשתתף בתכנית. כמובן שהכישורים הדרושים היו היכולת לשיר ולשחק וגם לא מזיק אם נראים טוב.

בעידוד החברות וההורים שלי הלכתי להיבחן. השיר שהחלטתי לבצע היה "נמה יפו" לעיל. זה שיר שדורש טונים גבוהים ונמוכים גם יחד. בהחלט שיר שקשה לחפף. במשך חודש שלם התכוננתי לאודישן בכל מקום אפשרי. במקלחת, בחדר, במעלית, באוטובוס, בחדר כושר, בין השיעורים בכיתה. בקיצור, איפה שלא זרקו אותי כששרתי, שם שרתי. שבוע מראש בחרתי מה אלבש, איך אאסוף את השיער ואיך אתאפר. כשהגיע היום המיועד היו אלפי צעירים בחדר. משהו שמזכיר מעט את "כוכב נולד" של היום, רק בלי הפאדיחה שמצלמים אותך ומשדרים את הזיופים שלך קבל עם ועדה.

ואז הגיע התור שלי. הכניסו אותנו עשרה אנשים כל פעם. שרנו ללא ליווי מוזיקלי. רק אתה והקול שלך. עד שהגיע תורי כבר הייתי כל כך מתוחה שהזעתי בטירוף, מה שהרס לחלוטין את המראה שקיוותי להשיג. האיפור נמרח לי, השיער הסתלסל לי. שלא לדבר על עיגולי הזיעה מתחת לבית השחי. קצת מביך, למען האמת.

כשנגמר האודישן איך שנראיתי היה הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור. הקול שלי רעד, התחלתי לשיר בטון גבוה מדי, מה שגרם לי לאבד את הקול כשהגעתי לטונים הגבוהים של השיר. בקיצור, כישלון חרוץ. מן הסתם, לא עברתי לשלב הבא. (למחרת בכיתה סיפרתי שכן עברתי שלב אבל בגלל שלא היה לי קטע משחק מוכן, לא המשכתי הלאה... מעניין אם מישהו באמת האמין לי!)

מאז יש לי פחד במה.

זה פחד במה סלקטיבי כיוון שבצבא עמדתי מול מחלקה של טירונים ולימדתי אותם את העקרונות הבסיסיים בחיילות (כן, הייתי ממ"ית טירונים...), אבל אז היו לי דרגות שחיפו על חוסר הביטחון שלי וממילא, כל פעם זה היה אותו דבר, אותם שיעורים לעוסים שכבר הקאתי בעל פה מבלי צורך מיוחד להפעיל מחשבה או יצירתיות.

הפחד הזה שמופיע כל פעם כשעלי להופיע מול קהל גורם לי לשיתוק והופך להיות מכשול רציני כשמדובר במקצוע שלי. מן הסתם, מתוקף תפקידי כעורכת דין, מדי פעם עלי להופיע בבית המשפט ולייצג לקוח. במשך ההתמחות בארץ לא יצא לי כל כך להופיע בבתי משפט כיוון שהמשרד שבו התמחיתי לא התעסק בליטיגציה וכשכבר היה קייס שהופיע בבית משפט, מן הסתם, לא שלחו מתמחה לייצג את הלקוח. גם כאן, בניו יורק, באופן מקרי לחלוטין, כל פעם שהייתי צריכה להופיע, התבטל הדיון, הייתי חולה או שמישהו אחר הופיע במקומי כי הייתי בארץ או בחופש.

ביום שישי הקרוב צפוי להיות לי דיון קצר בבית משפט. זה לא משהו רציני. בקשה להחזיר את התיק ליומן בית המשפט. משהו טכני לחלוטין, מה גם שהצד השני כנראה לא יופיע כי הם לא הגישו התנגדות. אני בכל זאת צריכה להופיע כדי שלא ימחקו לי את הבקשה.

כבר שלושה ימים אני מריצה בראש תסריטים אפשריים של הדיון. הפעם, אני יודעת שאף אחד לא ילך במקומי, הדיון לא יתבטל, אני לא אהיה חולה והלקוח לא יחליט לבטל את הבקשה ברגע האחרון... הפעם, אני באמת צריכה ללכת.

הפחד הישן מתחיל לצוף חזרה וככל שמתקרב המועד אני ישנה פחות ופחות. אלוהים, יש לי רק עוד שבוע עד הדיון ואני מקווה שהימים יתארכו ככל האפשר כדי שאוכל להימנע מן העימות הבלתי נמנע עם בית המשפט.

ג' מעודד אותי. "את תהיה בסדר גמור" הוא אומר לי. בטח, הוא רגיל לזה שמתקילים אותו בשאלות שהוא לא מוכן אליהן כשהחיים של הלקוח על כף המאזניים. אני? בדרך כלל לוקח לי שבוע לנסח כתב תשובה, אחרי שניתחתי וחשבתי על כל השאלות האפשריות שהצד השני יעלה... אני לא טובה בשליפה מהמותן.

איזה מן מקצוע בחרתי לי כשיש לי פחד במה? הייתי צריכה להיות רואת חשבון, לשבת בחדר סגור, עם מוזיקה ומחשב ולסדר מספרים בטורים עד שהם מתאזנים... ממילא אני טובה יותר במספרים מאשר במילים... בשביל מה הייתי צריכה את כל זה? מישהו יכול להגיד לי?

אומרים שפחד במה הוא הפחד מספר אחד בעולם, אפילו מעל לפחד ממוות! אני בהחלט מזדהה. כבר התחלתי לקוות שאולי יכיש אותי נחש יום לפני הדיון ולא אוכל להגיע, אולי תדרוס אותי מכונית, ככה סתם תגרום נזק קל, לא משהו רציני אבל מספיק כדי למנוע ממני ללכת לדיון...

ואולי, בכל זאת, הגיע הזמן לטבילת האש הראשונה שלי בבימ"ש. ואם כבר לטבול, אז לפחות במים רדודים ואין כמו דיון טכני בשביל זה.

תחזיקו לי אצבעות!