מיומנה של האם העובדת

שם, בצד ימין, עולה רשימה עם תאריכים חשובים. ביניהם, יום הנישואין.

לפני בערך חודש חגגנו, או יש לומר, היינו צריכים לחגוג, יום נישואין מספר 3. הכל תוכנן בקפידה, עד לאחרון הפרטים הדביקים, או כך לפחות חשבתי.

עוד בשנה שעברה, לפני שידעתי שאני בהריון בכלל, ג' ביקש חופש מעבודה לשבועיים האחרונים של יוני כדי שנוכל לנסוע לאנשהו (בגלל שהוא מתמחה, אז החופש השנתי שלו נקבע שנה מראש כדי שיצליחו לאפשר לכל המתמחים לצאת לחופש ועדיין להשאיר בית-חולים מתפקד. מצד אחד זה מעולה, מצד שני כשיש בלת"ם אז זה ממש בלתי ניתן לשינוי ואז אכלנו אותה...).

על כל פנים, שנה מראש הוא סגר חופש ואני כבר באפריל סגרתי כרטיסים לישראל. הודעתי לאמא שלי בטלפון שלא יעזור לה כלום, ביום הנישואין שלנו, שנפל על יום שבת השנה, היא תאלץ לעשות ביביסיטר כדי שאנחנו נוכל לחגוג, אולי ניסע לאיזה צימר בצפון, או סופ"ש באילת. משהו נחמד.

אמא הסכימה ברצון והציעה הצעות לחופשות קצרות בארץ. רשמתי לפני.

ואז הגענו לארץ, עם תינוקת בת 3 חודשים. רצים מפגישה לפגישה. מחברים למשפחה, לחברים למשפחה. את כל העולם ואשתו צריך להספיק לראות.

וכך, בלי לשים לב הגיע לו יום הנישואין. לא צימרים ולא נענע. אפילו כרטיס ברכה לא קניתי.

ויש לנו מן מסורת כזו, אם אפשר לקרוא לזה מסורת אחרי 3 שנים, שבכל יום נישואין אנחנו מצטלמים ואז שמים במסגרת אחת גדולה עם התמונות מהשנים הקודמות, כך שבעוד איזה 20 שנה נראה איך השתנינו כל שנה. אז השנה לא הצטלמנו כי בסוף גם בכלל לא יצאנו. וגם הוא לא הביא לי כרטיס ברכה. על מתנה בכלל אין על מה לדבר... מדהים איך העובדה שהפכנו להורים השאירה בצל את הזוגיות שלנו...

בקיצור, כך יצא שמכל התכנונים בסוף לא יצא כלום. ציינו את יום הנישואין שלנו בנשיקה סתמית והמשכנו בעיסוקינו סביב הילדה וביקור קרובים. בערב חגגנו יומולדת לחברה באיזה פאב. 

אני עכשיו מנסה לשכנע את ג' להצטלם לתמונה המסורתית, בכל זאת עבר רק חודש מאז. מי יזכור שלא הצטלמנו בדיוק ביום הנישואין בעוד עשרים שנה? העיקר הרעיון, לא?

אני גם שוקלת לכתוב כרטיס ברכה רטרואקטיבי, כי בעוד 20 שנה אני לא אבין למה ביום הנישואין מס' 3 לא נתנו כרטיס זה לזו. האם כעסנו אחד על השניה? האם הכרטיס הלך לאיבוד?

בתור טיפוס שמתכנן הכל מראש, עד לפרט האחרון, זה ממש מרגיז אותי שבסוף התכנון לא יוצא לפועל. אני עכשיו יכולה למזער את הנזק ולביים את המציאות בדיעבד...

מי אמר שהחיים הם לא סרט?