שמעתי אלפי סיפורי זוועה, מאז היותי ילדה קטנה.
בבית הורי גדלתי על אותם הסיפורים, על הצוואה האחרונה של הנרצחים "לזכור, ולא לשכוח".
נולדתי לתוך הסטוריה שבורה, קטועה. סבתא שלי בהיותה אפילו קטנה יותר ממני הייתה צריכה לברוח יחפה יחד עם שישת אחיה מפני הנאצים. היא ראתה מול עינייה איך יורים באביה.
היא, אימה, וששת אחיה הובלו למחנה ההשמדה. שם על מנת לברוח הם התחבאו בפח. באותו הפח שכבר איבדה את ספירת הימים ושכבה בין גווית חמש אחיה שמתו שם. מתוך הפח יצאו בחיים רק היא, אימה ואחיה הקטן. היא עדיין מתעוררת בלילה לקול הרעמים ובעינייה דמעות כאשר צורחת לנו " הנאצים מפצצים, צריך לברוח".
זה מסוג אותם הדברים שאי אפשר להעלות בראש שלנו. המוח שלנו בנוי בצורה כזו שבה הוא לא יכול להפנים את המעשים שנעשו שם. ואני שעומדת פה וטוענת להיות "מבינה קצת יותר" או "מבוגרת קצת יותר" אולי בגלל העיניין שגדלתי למשמע הסיפורים האלו, או אולי בגלל שרגלי דרכו על אדמה שניזונה מדם יהודי.
כאשר הייתי שם והדבר היחיד שראיתי היה את הגוויות נערמות סביבי, את האנשים שכבר מזמן איבדו כל צלם אנוש, את המחנק הנוראי בתקווה או באושר. לא הפנמתי, אפילו לא מחצית מהדברים. התודעה הקטנה והתמימה שלי לא מצליחה להבין את זה ובחיים לא תצליח עד הסוף.
לקחתי איתי אבן מאושוויץ בירקנאו [מחנה ההשמדה ה"אפקטיבי" ביותר], האבן הזאת עכשיו שוכבת בחדרי. אפשר לומר שהיא סוג של סמל לאבן שתמיד תהיה "תקועה" בתוך לב עם ישראל. האבן שנשבעתי שתלך איתי לכל מקום, המזכרת המוחשית הכי מטורפת שהיה אפשר לקחת משם.
קטע מסיכום יומן המסע שלי מפולין
" בעודי עומדת שם, ורגליי כבר לא מקשיבות לציווים שלי לעמוד ורועדות ,הבנתי את הנורא מכל. ראיתי את הפרצופים פירות הדימיון שלי, ראיתי את הכאב. כאב שלא יחלוף. מה שחשוב לי לציין, זה שאנחנו קיבלנו כרטיס הלוך חזור לפולין, למחנות ההשמדה, למקום איפה שאפילו השטן היה מתבייש בקיומו. הם קיבלו רק כרטיס הלוך.
אני לא מדברת רק על החלק הגדול שלא זכו להשתחרר מתוך המחנה. אני מדברת גם כן על הניצולים.
כי אין זה די הצורך לראות את הגדרות נופלים על מנת לקבל את מה שנקרא "כרטיס חזור". הם אף פעם לא קיבלו אותו.גם אלו שהשתחררו, לעולם לא יוכלו לחזור, לעולם לא יוכלו לחזור לתקופה שלפני. אין להם משפחות, אין להם בית, והגרוע מכל: אין להם כל אמונה באדם. ובצדק.
הנאצים "סיפקו" לכולם כרטיס הלוך למקום הכי שפל בעולם. ולעומת מה שכולם אומרים-משם כבר אי אפשר לעלות.
הנרצחים ישארו שם, אם זה באוויר כי אפרם עוד מתנודד עם הרוח ומלטף אותנו בעדינות, אם זה עם הדשא המקולל שגדל על בסיס דשן של דם או אם זה הצעקות האחרונות שעדיין אם נקשיב בדממה נוכל לשמוע.
גם הניצולים ישארו שם לנצח, ושום דבר לא יוכל להעלות אותם חזרה מ"אדמת השאול" שבה הם שוטטו חסרי נשמה או כל צלם אנוש. שום מילה ושום דבר לא יחזיר אותם למה שהיה, שום כסף לא יקנה להם את הכרטיס "החזור" הזה."
אל תכתבו לי בתגובות שמי שעשה את זה "זה חיות" או הביטוי השנוא עליי: "זה לא בני אדם".
ביטויים טיפשיים כאלה רק מלמדים אותי על האופי של בני האדם, להתנער מה שנקרא.
תפנימו. לא חיות עשו את זה. בני אדם עשו את זה.
בני אדם נורמלים שגדלו בבית נורמלי עם משפחה תומכת ואוהבת, בני אדם בדיוק כמוכם עמדו מול בורות וזרקו ילדים בני 8 לתוך לבהות או ירו בהם. בני אדם.
אני אסיים בשני קטעים שלדעתי הם הקטעים שמסמלים הכי טוב את המסקנות והתחושות שלי מהמסע.
"נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור ולדבר לא לשכוח"
"אדם הוא אדם,
ומלאך הוא מלאך.
אך אם ירצה האדם,
יהיה יותר ממלאך"
מקלחות הגזים והמשרפות:
משלחת פולין 2007.
לעולם לא אשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
