3/2008
חזרתי ^.^
די התגעגתי לבלוג אז החלטתי לחזור אליו.. אני מקווה שהפעם אני אתמיד ולא אעלם לעוד חצי שנה..
אממ אז עיצבתי מחדש למרות שלא סיימתי הכל פשוט אין לי כוח אני הרוסה ממיונים שהיו לי כל היום..
קצאת על מה שהיה בזמן האחרון..
*בחופש התחלתי ללמוד לפסיכומטרי ועשיתי את המבחן. קבלתי 753!! אני עדיין לא מאמינה איך זה אפשרי.. אני בעננים מזה..
עם כזה מדריך, איך אפשר שלא להקשיב לו?
גלעד המושי.. רק בזכותו זה קרה :)
*במשך כל הזמן שלא כתבתי בבלוג אז גם לא כתבתי בכלל.. לא שירים ולא סיפורים.
הרגשתי סוג של מחסום שפשוט עוצר בעדי לכתוב את מה שאני מרגישה. השיר שכתוב למעטה מתאר בדיוק את העיניין הזה.
כאשר אני כותבת שירים אני מוציאה רגשות ומצאתי את עצמי באיזשהו שלב פשוט חלולה לחלוטין. כנראה שעכשיו קצת התמלאתי בהם כי המוזה סופסוף חזרה אליי. את שתי הבתים הראשונים של השיר לקח לי לכתוב 15 דקות (!!!!) -עד כדי כך פשוט לא הצלחתי להוציא את זה החוצה, ואז את תשעת הבתים שאחרי זה פשוט הקאתי החוצה..
חלולה/דליה ברון
כמיהה על דף פרקת
חברת מילים בכוח
בנית צוהר קטן
על מנת לברוח
מיגרת את תחושותייך
השכחת אותן מלבך
והקמטים שבעינייך
איבדו צלם אנושיותך
בחרת עולם אחר
לבנות בו את חייך
בחרת את הריק כבן זוגך
להעביר את לילותייך
ביכרת חלומך על פני מציאות
שם מימשת את רודנותך
בנית משכן בקפידה
שם תגשימי חלומך
כחשת את חולשותייך
פרקת על הנייר
כך איבדת רגשותייך
ששמרת מכל משמר
חסרות תחושה עינייך
שיודעות רק אדישות
לא ידעו הן מהו רגש
לא ידעו את העצבות
קברת הווייתך תחת מלותייך
ומהן יצרת ספרים
ומעפר קיומך
נותרה מריונטה על חוטים
שמך מתהלך לפנייך
כמבעירה אש בלבבות אלפים
הם לא יודעים שאת עצמך
כלואה בתוך הספרים
ופתאום זקנת בן רגע
ובלבך נואשות נברת
ונשימתך נתעתקה לפתע
אל מול העתיד שבו בחרת
רגשותייך נעלת בין כריחות
את מקום משכנן קרעת ושברת
ואת מוחך הותרת נבוב
למען המילים שיצרת
אני מסיימת לבנתיים, אני הולכת לנוח אחרי המיונים המזעזעים והיום המזעזע שעבר עליי :) 
3>
עריכה 6/3 15:52
קיץ!!!
בחוץ חמסין, אותי אי אפשר למצוא במצב רוח יותר טוב מאשר היום..
כולי שמחה :]
תמונות מצב מהחדר שלי שכבר הגיע לרמה שמתרבים בו זנים חדשים של חיות DD=:
וכמובן המאפרה שלי, ממש הגיע הזמן לנקות את החדר :\
ספר חדש, התרגשות חדשה. פותחת את הספר בדף הראשון, אף אחד עוד לא נגע בו חוץ ממני, יש לו עדיין את הריח של הדפים שרק הודפסו, אני פותחת בפרולוג
"בזכרוני הראשון אני בת שלוש ומנסה להרוג את אחותי.לפעמים הזכרון ברור עד כדי כך שאני מסוגלת לזכור את תחושת החיכוך של הציפית בידי, את הקצה החד של אפה נלחץ לתוך כף ידי. מובן שלא היה לה שום סיכוי נגדי, אבל אף על פי כן זה לא הצליח. אבא שלי עבר שם תוך ארגון הבית לקראת שנת הלילה והציל אותה. הוא לקח אותי בחזרה למיטה שלי. "הדבר הזה" אמר לי,"מעולם לא קרה".
בזמן שהתבגרנו היה נדמה שאני לא קיימת, חוץ מאשר בהקשרים שלה. הייתי מתבוננת בה שישנה בצד השני של החדר-צללית ארוכה אחת חיברה בין המיטות שלנו-והייתי מונה את הדרכים.
רעל, מפוזר על דגני הבוקר שלה. זרם תחתי זדוני הרחק מהחוף. מכת ברק.
אבל בסופו של דבר לא הרגתי את אחותי. היא עשתה הכל במו ידיה.
או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.."
שומרת אחותי/ג'ודי פיקו- אהבה ממבט ראשון.
כבר מהעמוד הראשון אני רואה שאני הולכת לבלות כמה לילות בבכי :)
3>
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
