Tomorrow is another chance

. כל החיים עוד לפניי ואני מרגישה כאילו הכל חולף לי מול העיניים ואני עומדת ומסתכלת על זה מהצד ולא באמת מבינה מה קורה.

כשאני בחברתם של אנשים שטוב לי איתם אני מרגישה בן אדם, אבל ברגע שאני לבד אני שוקעת לתוך האפלה .
הרגשת פיספוס, ריקנות, מירמור. פעם יכולתי להאשים בזה את הגיל, את האנשים...היום אני מבינה שזאת אני.
אני פשוט לא סובלת את מי שאני. מסתכלת על עצמי מהצד ומבינה עד כמה גרוע זה נראה .
נראה שלכולם חוץ ממני יש מטרה בחיים, שאיפות כלשהן. ורק אני לא מבינה מה טוב בשבילי ואיך להשיג את זה.
כולם נהנים, יוצאים ומבלים. ואני מרגישה רוב הזמן תשושה גם פיזית וגם נפשית אפילו בשביל להרים את התחת מהכיסא.
אני מרגישה שהכל נגמר עוד לפני שהספיק להתחיל. למה זה קורה לי.