אני חייבת להוציא את זה , לנסות לפחות

 חשבתי שאם אני פשוט אמשיך הלאה והכל יסתדר מעצמו אני לא אצטרך להתמודד עם הכל.

אז הגיע הזמן פשוט לשחרר , אחרי הפוסט הזה.

אני אתחיל בהבהרה קטנה, אני לא רוצה אותך בחזרה. ולא רציתי שנחזור ב4 חודשים האחרונים. ולא בחודשיים וחצי האחרונים מאז ששמעתי ממך.

אבל כן , אני מתגעגעת אלייך בטירוף,

עשיתי הכל כדי להימנע מלחשוב אלייך,  חתכתי את זה  בצורה הכי חדה שיש, העסקתי את עצמי עם אנשים טובים, התחלתי לצאת עם מישהו מדהים, ניסיתי להשלות את עצמי שאני מתאהבת בו . באמת ניסיתי להתאהב בו. לא בשביל להתגבר עלייך, אלא למעני , רציתי להיות בקשר עם עתיד,  כי הגיע לי , עדיין מגיע לי .

אז בהתחלה כאב לי, מאוד. על איך שהכל נגמר ועל הטעות שעשיתי, על המילים הדוקרות שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממך, שאני בחיים לא אשכח, שקראתי איזה חודש לפני שינה כמו מטומטמת , להמשיך להכאיב לעצמי , עד שדקלמתי את זה כבר בלי להסתכל , וחזרתי על זה בראש באוטובוס, ברחוב, זה תמיד הדהד בי, בהתחלה (גם באמצע וגם בסוף) הייתי מפנטזת שאני אראה אותך בטעות . באחד הבקרים באוטובוס או בערב, הייתי מפנטזת את זה הרבה , היית עולה פתאום על האוטובוס ובא ומתיישב לידי למרות שאתה פגוע וכועס היית שואל אם אתה יכול לשבת לידי , הייתי קמה לפנות לך את המקום ופשוט ממשיכה הלאה , בחלקן אפילו הייתי פשוט יורדת מהאוטובוס כי כעסתי  וכי הרגשתי אשמה כי לא היה לי מה להגיד לך כי לא ידעתי איך להתמודד איתך אז ברחתי, בהמשך הפנטזיות האלו התפשטו לכל מקום, בהפסקת צהריים , ברחוב , בחדר הכושר , איפה לא .. ברובן כשראיתי אותך הייתי פשוט נעמדת במקום ומעלה דמעות (שעברו למציאות), בחדר כושר הייתי נתקלת בך בשיעור קיקבוקס , בעצם גם ברחוב באיזה יציאה לפאב , בהן בשלב מסויים ראיתי את עצמי מביאה לך אגרוף , חזק כזה מכל הלב.

לאחר מכן שעבר קצת זמן הרוחות נרגעו קצת כשהייתי מפנטזת על להיתקל בך רציתי לעשות רק דבר אחד וזה לשאול " באמת אני האכזבה הכי גדולה בחייך?.. הטעות הכי גדולה בחייך, בזבוז הזמן הכי גדול החייך, התיקון שלך, מדור הגיהנום שלך? אתה יכול לענות רק על השאלה הראשונה" וכל פעם שהייתי שואלת אותך את זה בראש הייתי מתחילה לבכות, הבעיה בלהגיע לסיפוק בתסריטים בראש הוא שאתה אף פעם לא מקבל תשובה מהצד השני.

ואז נעלמת לתקופה.

היה לי טוב , הוא גרם לי לחיות בהווה קצת, גם אם זה היה לתקופה קצרה. וחשבתי שהשתחררתי ממך ומה שעבר עבר , חשבתי שעזבתי הכל ברגע שצעקתי את נשמתי בפרדס ההוא. אשליה קצרה שעשתה לי טוב.

ופתאום בחודש האחרון חזרת אליי בחלומות , בלי הפסקה . כל לילה שני בלי יוצא מן הכלל הייתי עוצמת עיניים וחולמת עלייך וכל חלום יותר ויותר התקרבנו עד שבאחד מהם בגדתי איתך בנוכחי שיצאתי איתו. עד מצב כזה הגעתי.

זה שיגע אותי בימים הפסקתי לחשוב עלייך אז החלטת להשתחל לי לחלומות, תת מודע מזורגג.

ואז כל שיר הזכיר לי אותך, והתחלתי לעבור על התיקייה שלנו במחשב שלי , הייתי בוהה בתמונות כל כך הרבה זמן, הייתי קוראת התכתבויות ישנות שגרמו לשנינו המון כאב ( כן שמור אצלי  במחשב הכל) ,סרטונים שגרמו לי לחייך, תמונה שבו אנחנו ישנים כפיות ורואים רק את הפנים שלך בלחי שלי , ישן, מחייך, ושלו.

היו לילות שרק רציתי להיפטר מהגעגועים. איך נפטרים מגעגועים? איך גורמים לחלומות להפסיק? כל שיר הוא פתאום השיר שלך, ככה תקשרנו בהתחלה דרך השירים, כמה תשוקה יצרנו דרכם , הזכרונות המשיכו להציף אותי. כמה מאמץ דורש השלב הבא, מי ידע שזה לא נהיה קל לבדו אפילו שהייתי בזוגיות חדשה.

אבל זה נהיה יותר קל עכשיו , הייתי פשוט צריכה להוציא הכל , הפנטזיות האחרונות היו פשוט כאלה שבו אנחנו מלבנים את העניינים עם חיבוק , אני פשוט רואה אותך ברחוב , בוהה בך שניייה ומביאה לך חיבוק , ואנחנו יושבים על משקה, והכל בסדר . זאת פנטזיה שאני צריכה שתתקיים מתישהו אני צריכה את הסגירת מעגל הזאת. ועוברות השנים, ואנחנו חברים טובים, ואתה נשוי לאישה מדהימה שאני שידכתי לך ( כן כן )

ובכל זאת, במשך החודשים האלה נמנעתי בכל זאת משיר אחד, לא הייתי מסוגלת ,הגרסה בלייב, זאת שבה הפחדת לי את החיים בזה שנישקת אותי בפעם הראשונה, במיטה הענקית שלך שבה הרגשתי לעיתים הכי שלווה ומוגנת. היום שמעתי אותו ומשהו אמר לי לא לקטוע אותו. היום הייתי מוכנה.

חשוב שתדע, שהטעיות שעשיתי לא מחקו את הרגשות שלי כלפייך, אתה משמעותי .

כל מה שהרגשתי אלייך לא נידף ברוח ואני באמת מצטערת על איך שהכל נגמר.

אולי הטעויות האלה שלי מחקו את הרגשות שלך, ואם כן אתה בר מזל.

עוד עשר דק היום הולדת שלי מתחיל, כנראה בגלל זה אני עושה את הפוסט הזה עכשיו , תמיד נהיית מהורהרת בתקופה הזאת.

זה די עצוב, אבל הסיבה היחידה שציפיתי ליום הולדת זה בגלל התקווה שאני אקבל ממך איזה אות חיים, לפחות איזה סמס קטן כמו שאתה קיבלת.

הייתי נותנת יותר אם הייתי מסוגלת , אבל היה מוקדם מדי וטרי מדי וכואב מדי וזאת הייתה החלטה חכמה להשאיר את זה בסמס.

אז אני בציפייה.

וכשזה יבוא, אם זה יבוא  נקווה שאני אחזיק את עצמי ואסיים את זה בתודה מנומס , ולא בכמה שאני מתגעגעת.

ואז אני אתאכזב כי אני יודעת שרוב הסיכווים זאת הפעם האחרונה  שאני אשמע ממך עד שנה הבאה, אם אני אהיה ברת מזל.

אני רק רוצה שלווה מנטלית.

וזה היה צעד לקראתה.

וההוכחה היא שלא הזלתי דמעה במהלך כתיבת הפוסט הזה.