יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא.

תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.
יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.

                                                            ***

המון אנשים איבדו המון אנשים מאז שאנחנו איבדנו את יונתן. גם אנחנו איבדנו מאז, כי פרצה מלחמה חדשה בינתיים, והכול הפך חייתי יותר, אבל אדיש. ומי המשועמם שיחטט במה שקרה לנו קודם? כשפרצה איבדנו את בר-נוי. אחריו הלכו אחד-עשר. וכשמניין הנופלים הכללי התייצב על תשע מאות ועשרים ונדמה שנגמר, התווסף לשלנו גם אח של קוקה, שהתגייס ליחידה בעקבותיו. ואלף פעמים עשינו אהבה מאז, זה לא שלא עשינו, ואלף פעמים צחקנו. המשכנו למקומות אחרים, ברחנו ושבנו, זכרנו. אבל בשקט. פינטזנו איך נחזור אל המבצר, אל ההר שלנו. יעמוד שם מלון, אולי. או מגרש חניה לזוגות אוהבים. ואולי סתם נטוש יהיה. ויהיה שלום. ואני אוביל אותה בין השבילים, יד ביד נטייל. "הנה מאמי, כאן ממש זה קרה," אראה לה. אבן אבן אראה. ואולי היא תשאל אם זה כל הסיפור, "איך יכול להיות שזה כל הסיפור? ועל מה בכית כל כך, כי דווקא נורא יפה כאן ורגוע, הכול ירוק עם עצים, ושקט, פה נשברת?""

                                                            ***

רבים וטובים ממני אמרו שמה שלא הורג מחשל.

חכמים ממני חקקו 'ובמותם ציוו לנו את החיים' .

תסבירו לי, כי אני באמת לא מבינה, איך אפשר להשתמט?

ילד ישראלי, יהודי או ילדה, שבמשך 18 שנים יושבים בטקסים האלו, מתבוננים במשפחת השכול, משפחה שבניה ובנותיה מתו בכדי להגן עלינו, שומעים סיפורי גבורה ואומץ שרק אמורים לעורר הערכה, הערצה ובכל זאת בוחרים, ברוגע ובשקט, להשתמט.

אני בכוונה בוחרת את הפועל הזה.

בתוך מדינה כזו, מדינה שכבר 100 שנה נלחמת יום-יום עם שכניה, החליט דור שלם לערער את הגוף הזה, את רוח השלום הזו כי חשוב לו יותר לתרום לעצמו. ואם בכל זאת בחרת, מסיבות מוצדקות בלבד להשתמט, שנתיים שירות לאומי מחכות לך באהבה.

המדינה הזו צריכה ידיים עובדות, צריכה חיילים. זוהי לא בחירה, או לפחות אמורה להיות. הצבא זה אירגון מחייב, כמו גן חובה, כמו בית הספר. זה משקף אותנו כיהודים. כמו שדובר היום בשיעור, זהו המעבר שלנו לבגרות. בארצות אחרות חוגגים בנשפים, בחגיגות. ואילו אנחנו, היהודים, הישראלים, אוחזים בנשק בהגנה על המולדת. אחראים לחיי אדם.