|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שוויון בנטל
יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא.
תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:
יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק. יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.
הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.
יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.
יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.
יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.
***
המון אנשים איבדו המון אנשים מאז שאנחנו איבדנו את יונתן. גם אנחנו איבדנו מאז, כי פרצה מלחמה חדשה בינתיים, והכול הפך חייתי יותר, אבל אדיש. ומי המשועמם שיחטט במה שקרה לנו קודם? כשפרצה איבדנו את בר-נוי. אחריו הלכו אחד-עשר. וכשמניין הנופלים הכללי התייצב על תשע מאות ועשרים ונדמה שנגמר, התווסף לשלנו גם אח של קוקה, שהתגייס ליחידה בעקבותיו. ואלף פעמים עשינו אהבה מאז, זה לא שלא עשינו, ואלף פעמים צחקנו. המשכנו למקומות אחרים, ברחנו ושבנו, זכרנו. אבל בשקט. פינטזנו איך נחזור אל המבצר, אל ההר שלנו. יעמוד שם מלון, אולי. או מגרש חניה לזוגות אוהבים. ואולי סתם נטוש יהיה. ויהיה שלום. ואני אוביל אותה בין השבילים, יד ביד נטייל. "הנה מאמי, כאן ממש זה קרה," אראה לה. אבן אבן אראה. ואולי היא תשאל אם זה כל הסיפור, "איך יכול להיות שזה כל הסיפור? ועל מה בכית כל כך, כי דווקא נורא יפה כאן ורגוע, הכול ירוק עם עצים, ושקט, פה נשברת?""
***
רבים וטובים ממני אמרו שמה שלא הורג מחשל.
חכמים ממני חקקו 'ובמותם ציוו לנו את החיים' .
תסבירו לי, כי אני באמת לא מבינה, איך אפשר להשתמט?
ילד ישראלי, יהודי או ילדה, שבמשך 18 שנים יושבים בטקסים האלו, מתבוננים במשפחת השכול, משפחה שבניה ובנותיה מתו בכדי להגן עלינו, שומעים סיפורי גבורה ואומץ שרק אמורים לעורר הערכה, הערצה ובכל זאת בוחרים, ברוגע ובשקט, להשתמט.
אני בכוונה בוחרת את הפועל הזה.
בתוך מדינה כזו, מדינה שכבר 100 שנה נלחמת יום-יום עם שכניה, החליט דור שלם לערער את הגוף הזה, את רוח השלום הזו כי חשוב לו יותר לתרום לעצמו. ואם בכל זאת בחרת, מסיבות מוצדקות בלבד להשתמט, שנתיים שירות לאומי מחכות לך באהבה.
המדינה הזו צריכה ידיים עובדות, צריכה חיילים. זוהי לא בחירה, או לפחות אמורה להיות. הצבא זה אירגון מחייב, כמו גן חובה, כמו בית הספר. זה משקף אותנו כיהודים. כמו שדובר היום בשיעור, זהו המעבר שלנו לבגרות. בארצות אחרות חוגגים בנשפים, בחגיגות. ואילו אנחנו, היהודים, הישראלים, אוחזים בנשק בהגנה על המולדת. אחראים לחיי אדם.
| |
בדרך כלל
לא מעניין אותי איזה תגובות זה יגרור, לא מעניין אותי אם תחשבו שאני רגשי, צומי, בכיינית או כל מחשבה אחרת שתעבור לכם בראש. זה גם לא פוסט בשבילי, אם הייתי רוצה לכתוב משהו "אישי" לא הייתי מפרסמת את זה פה שכל העולם ואישתו יראו. זה בשבילכם לחלוטין- כדי שתבינו כמה אתם מאכזבים לפעמים.
אני משתדלת לא להתלונן יותר מדי. בדרך כלל זה לא משנה משהו, אז רב הפעמים עדיף לסתום את הפה. אני יודעת שגם עליכם עוברים דברים. אני יכולה לספור כל כך הרבה מקרים שאני ישבתי ועזרתי לכל כך הרבה אנשים. ואני לא מצפה להערכה, לסגידה או שכל יום תקנו לי מתנה. אני לא מצפה גם שתדעו לעזור לי כשאני אצטרך. בדרך כלל.
בדרך כלל אני אוהבת לשמוע על מה שעובר עליכם. אני אוהבת לעזור, או לפחות לנסות לעזור. באמת, לפעמים להעלות חיוך זה התגמול הכי גדול שיש. לא, זה לא בנימה של בולשיט, אני מדברת ברצינות לגמרי. זה נחמד לדעת ששימחת מישהו, שהקשבת למישהו, שעזרת או אפילו שניסית לעזור. זה כיף כי אני מכירה את ההרגשה ההפוכה- להיות זאת שמדברת ולא זאת שמקשיבה. בגלל זה עכשיו אני נהנת להיות בצד השני.
חברות, או כל קשר אחר, מבוסס על דבר אחד הכי חשוב- הדדיות. זו הסיבה להתחלה של קשרים, להמשכיות של קשרים ולצערי גם לסיומם של קשרים.
הידיעה הזו שאתה עוזר למישהו ואתה יודע שאחר כך הוא יעזור לך, זו חברות.
שלא יראה שאתה עצוב, שיתבונן אם אתה עצוב, שיבדוק.
שלא ישמע מה קורה לך, שיקשיב מה קורה לך.
אף פעם לא באמת הגעתי למצב שאני אבקש עזרה. אף פעם לא באמת הגעתי למצב שאני מרגישה בלתי נראית. אתם יכולים לקבל את זה איך שאתם רוצים. בהומור, בכעס, בעצב. אבל אתם, מי שאמורים להיות החברים הכי טובים שלי, האנשים שאני מצפה מהם אפילו להתעניין במה שעובר עליי, אתם אכזבתם אותי. כולכם.
אני באמת מופתעת שאני נפתחת ככה בבלוג, שאני באמת נפתחת ככה למישהו. אני לא חושבת שאי פעם עמדתי בעמדה הזו של הנפגעת. נפגעת ברמות כאלה, אני מתכוונת.
בדרך כלל אני לא מראה חולשות. לא יודעת, ככה הרגלתי את עצמי. אני אוהבת לעמוד בעמדה של החזקה. אני אוהבת להוות דוגמא לחיוך נצחי, לאופטימיות. אני לא מתיימרת להיות, אני באמת כזאת. אני אוהבת לשמוח, אני אוהבת לצחוק. אני גם אוהבת לבכות כשצריך.
בדרך כלל אני מלאת ביטחון עצמי. יש לי דעה, אני לא זזה ממנה, אני מגובשת עם עצמי ואפילו בזמן האחרון שלמה עם איך שאני נראית. התהליך של ה"להשלים" עם עצמי לא יכול היה לבוא בטיימינג יותר טוב. התהליך הזה נתן לי את החברה היחידה שתישאר איתי תמיד- את עצמי.
בדרך כלל, בדרך כלל, בדרך כלל..
עכשיו זה יוצא מך הכלל.
נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאילו. התעניינות בסיסית! לא ביקשתי שתשבו ותקשיבו. לא ביקשתי שתעזרו, שתנסו לעזור. שתשאלו! ולא תשאלו באוויר "מה קרה?" ואני אענה משהו ותמשיכו הלאה. כי זה מה שאתם עושים, ממשיכים הלאה. אני שוב רוצה לחזור לבדרך כלל- זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני אומרת את זה בקול. בקול, על דף, על מחשב איך שתרצו. אני לא אוהבת לעמוד בתפקיד הקורבן, אני מרגישה חסרת אונים ופתטית. למרות התיעוב לעמדה הזו, אין לי דרך אחרת להיות כרגע. באמת שאין.
יוצא מן הכלל שאני מרגישה בלתי נראית. אני מרגישה דברים שבחיים לא הרגשתי. חדש לי המצב הזה של הלבד. הפעם זה לא מבחירה שלי, מבחירה לא מובנת שלכם.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני השתנתי, שאני לא מה שהייתי פעם ובלה בלה. יכול להיות שזה לא מתאים- מתקבל על הדעת והגיוני. אני חושבת שאני עכשיו פקחתי את העיניים והתבגרתי. הבנתי שזה לא מה שאני מחפשת.
מה שהיה קורה בדרך כלל, זה שהייתי משתנה למי שאתם רוצים שאני אהיה. "השתנת לרעה". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. ישר לחפש מה עשיתי, ולשנות את זה. הדעה שלי בעניין לא הייתה חשובה, העיקר שאנשים לא יעזבו אותי. תלותית הייתי.
מה שקורה עכשיו, ביוצא מן הכלל, שאני שלמה עם השינוי שעשיתי. שאני הפסקתי להשתנות בשביל אנשים. שהפעם, ורק הפעם, זאת באמת אני. בלי התלהבות ובלי אלף ואחד דברים שלא הייתי. אני עכשיו כמו שאתם רואים אותי. לפעמים זה רע, כי נעלם לי מאחורי מה להסתתר. אפילו שזה לא רע, כי גם אם אני אחתוך לכם ורידים מול הפנים אתם לא תקלטו נראה לי.
אני באמת תמיד משתדלת לראות אם רע לכם, אם אתם צריכים עזרה. לא תמיד אני קולעת, בכל זאת, אני לא מאמא תרזה. אני מקווה שהרבה מכם באמת מרגישים חופשיים לפנות אליי עם כל בעיה. באמת, בכיף אני מקשיבה.
אני לא יודעת איזה רגשות הפוסט הזה מעורר אצלכם. חרטה, צחוק או רצון עז לחרבן.
אם חשבתם שעכשיו תבואו, תקשיבו, תתעניינו יפתור הכל- זה לא. זה לא חכמה לבוא אחרי שממש ביקשתי. עם כל הרצון הטוב שאני בספק שיהיה לכם, איחרתם.
זה כן המקום להודות לשתי בנות היחידות שנתנו לי תחושה שאיכפת להן.
| |
Love song for no one
יש לי חתיכת מחסום כתיבה. ובזמן האחרון זה קורה בתדירות מדאיגה.
יש לי יותר מדי מה להגיד, שבמקרים כאלה עדיף להיות בשקט. לא מזיק לסתום את הפה קצת.
יש לי חוסר אמון, חוסר ציפיות, חוסר הערכה. לא בכם, חס וחלילה.
יש לי בלבול, שזה משהו שלא היה לי באמת הרבה זמן. בלבול רע כזה, מעצבן.
יש לי אובססיות מיותרות. בכללי הן לא כל כך מיותרות, אבל כשהן הופכות לדבר היחיד שמעסיק אותך.. הייתי מגדירה את זה כשעמום יותר מכל דבר אחר.
יש לי טיימינג חרא שנוטה לחוסר טאקט, עודף מחשבות שנוטה לשעמום ובעיקר גוש של תלונות שאין להן מענה. ניתוח פשוט- המילה שעמום מופיעה משפט אחרי משפט. לא צריך להיות גאון כדי לעלות על הרמז ש'מסתתר' כאן.
ביקורת מציאותית, שגרתית וטובה שמככבת כקול פנימי או סוג של משהו כזה, נהייתה דיון סוער אצלי בראש. הייתי קוראת לזה כאב ראש, אבל בחרתי שלא.
ייחלתי למשהו כזה, לא? האמת שזה טיפה מוציא מפרופורציות. לא שיש לי כל כך מה להכניס לפרופורציה, די ריק פה. בין תקופה לחוצה לאחרת, מצאתי את עצמי יושבת בבית ומטיילת מהמיטה למחשב לטלויזיה. לא אשמתי הדלקת עיניים הכלומניקית הזאת. מילאתי לי את הזמן עד כדי כך שהתרגלתי לשעה אחת של שקט ביום. פתאום כשיש לי 24 כאלה, נהיה לי רע. לא רע גרוע, רע סתמי.
הפכתי לאגואיסטית. לא אגואיסטית עם בררות, אגואיסטית בלי בררות. אין לי משהו להתעסק חוץ ממני. הכל שגרתי, יבש, משעמם. אמרתי רגיל?
ההצהרות האלה, שאני באמת עומדת מאחוריהן בראש זקוף, חזה מורם, תחת בחוץ ושאר עמידות נכונות, נראות לי עכשיו גחמות מטופשות של ילדה יהירה. סתם, אני ממש לא רצינית. פשוט יש איזשהו חוסר התאמה קל בין הציפיות שלי לשאר הסביבה. ייפתר.
אני מתחילה באיחור להבין שכל החולמניות שלי הכרחית אחרת הייתה יורה במישהו. אי אפשר לחיות כאן כל הזמן. עגום פה. אני לא אתחיל עכשיו לדבר על "יש פה ושם רסיסי אור שמחזיקים אותי", כי האור בחדר שלי לא משהו, נשרפה לי נורה ואני לא צריכה מישהו שיחזיק אותי כי אני לא על סף מוות.
רק
יום חרא.
ולנטיין שמח לכולנו.
"מישל אופטובסקי גילעד 1947-2004 (עבודות אחרונות)
אחד הפרויקטים האחרונים של מישל אופטובסקי גילעד היו אחד עשר העבודות המצגות בתערוכה בבית האמנים. בתערוכה מוצגים הדפסים צבעוניים המתארים, בוריאציות שונות, פרקטים של מגרשי הכדור סל. העבודות נעשו כמחווה למשחקי כדור הסל של ה- N.B.A שהיו אהובים עליו במיוחד בסגנון הקונסטרוקטיביזם של מלביץ' ובצבעוניות של מטיס. מישל שהיה אמן בנשמתו, גרפיקאי במקצועו ואיש רוח אמיתי משחרר את הפרקטים הללו מן הבנאליות הארצית שלהם ונותן להם חיים משלהם."
אמנות, עכבר העיר.
| |
|