חשבתם פם באמת לסיים עם זה?

לסיים עם החיים האלה שגורמים לכ"כ הרבה כאב, להמון בכי, לאכזבות מאנשים.

אני זוכרת שהייתה לי תקופה כזאת שעשיתי דרמות רציניות מהסיפור הזה.

בערך בגיל 14 ככה כל פוסט שלי דיבר על כמה שרע לי, כמה שאני מדוכאת, כמה שהייתי רוצה למות.

אבל תמיד פחדתי לעשות משהו

עברו לי בראש אלפיי מחשבות איך זה יקרה, מתי זה יקרה, מה בדיוק יקרה וכ'ו.

עד היום הזה שפתאום אולי כן יש לי כוח קטן לקום ולעשות עם זה משהו

שאולי זה באמת הדבר הנכון, ושאולי ככה אני אהיה מאושרת-לתמיד.

אבל אז רצות לי תמונות בראש של המשפחה, של החברים, של אימא שבוכה והיסטרית, של אבא שמבין שאולי הוא טעה.

ואז אני מתחילה לחשוב שאולי זה כבר לא שווה את זה, ושאולי במחשבה שנייה קשה להיפרד מכאן.

הפעם אין לי כוחות להילחם

נמאס לי לבכות, לסבול, לאכזב, והכי הכי נמאס לי ממי שאני.

ושוב, אולי זמן כן ירפא את זה.

זה תמיד אולי אולי אולי.