ל-2 הבנות שמכירות אותי וקוראות פה, בבקשה לדלג על הפוסט הזה, או פשוט להתעלם ממנו אם כבר קראתם אותו.
אז ככה אנשים יזכרו אותי אחר כך?
הילדה הקטנה, החמודה והביישנית הזאת. היא תמיד עמדה בצד ואף פעם לא הביעה דעה על שומדבר. סתם פרצוף יפה בלי אופי.
אני בטוחה שזה גם מה שיכתבו עלי בספר מחזור.
כמובן שאף אחד שם לא באמת מכיר אותי, אז אף אחד לא באמת יוכל לכתוב משהו נכון.
וגם אם אני ישאל את כל האנשים שמכירים אותי בצורה הכי טובה, כולם יגידו עלי בדיוק אותו דבר.
אז גם הם לא באמת מכירים אותי.
"את יודעת, זה מוזר שאף פעם לא ראיתי אותך בשכבה.. מאז כיתה י'."
-"כן, אני יודעת, יש לאנשים נטייה לא לשים לב שאני קיימת, ואז פתאום לגלות אותי."
"זה מפריע לך?"
אני חושבת לרגע מה לענות.
-"כבר למדתי להתרגל לזה"
כבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שהסיטואציה הזאת קרתה:
מישהו מהשכבה פתאום מגלה שאני קיימת, וחושב שהוא גילה את כל העולם.
אני בטוחה שבסוף שנה התמונה שלי בספר מחזור תהייה התמונה שהכי הרבה אנשים יגידו עליה- "מי זאת? אני לא זוכר אותה.."
אני כבר לא בטוחה אם זאת בעיה אצלהם , או פשוט אצלי.
זאת אחת הסיבות שבגללה כמעט קפצתי מאושר כשפגשתי מישהי שאני כמעט לא רואה בשכבה לשיחה קצרה, והיא אמרה לי- "את דנה נכון? את לומדת ביב' 8."
וואו, מישהו שלא נחשב חבר קרוב אלי יודע מי אני. אנשים פשוט לא מבינים את ההרגשה הזאת, כי רובבם פשוט אף פעם לא היו במצב כזה.
אני מסוג האנשים ששמים לב לכולם, אבל אף אחד לא שם לב אליהם.
פעם, לפני כמה שנים, עוד הייתי מתעלמת מזה. הייתי איכשהו מישהי שכן שמים לב אליה. אבל אני לא יכולה להתעלם מזה עכשיו.
אני בלתי נראית עד שאני מפריעה למישהו.
לפעמים נדמה לי שאנשים באמת לא רואים שאני שם. אני יכולה להכנס לחדר ופשוט לא יראו אותי.
זה קרה רק לפני כמה ימים שוב.
עוד מישהו גילה שאני קיימת.
וחוצמזה, הוא עוד רוצה לצאת איתי. יופי באמת. לפעמים בא לי פשוט להעיף לאנשים האלה כזאת כאפה.
אז האדם הזה, הגדיר אותי, כמה מפתיע, כביישנית.
תם, הגדירה אותי ככה.
אח שלי הגדיר אותי ככה.
המשפחה שלי, האחיות שלי, בטח גם הכלבה שלי הייתה אומרת את זה עלי אם היא יכלה לדבר.
אני לא ביישנית. ביישנית הייתי עד כיתה ו'. ואז החלטתי להפסיק.
וכולם, פשוט כולם לא מכירים, לא מבינים, לא רואים.. תבחרו מה שבא לכם.
אני שקטה. יש הבדל.
יש הבדל בין להתבייש להגיד משהו, לבין סתם לא להגיד אותו.
וזה האופי שלי, יש דברים שאי אפשר לשנות, גם אם הייתי רוצה. זאת פשוט אני.
אז זהו, במחשבה שניה, כולם יכולים ללכת להזדיין מבחינתי.
אם שמים לב שאני קיימת או בכלל לא, זאת אני, ומים שקטים באמת חודרים עמוק.
כבר עדיף שאף אחד לא יכיר אותי בכלל.
למי זה כבר עוזר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
