את נזכרת עכשיו, למרות שאת מנסה שלא. מנסה להעסיק את עצמך בכל דבר אפשרי רק בשביל לא להתחיל לחשוב. למרות שאף פעם לא עשית את זה. אף פעם לא חשבת שככה זה צריך להיות, תמיד לקחת את הזמן שלך לבד לכמה שעות, ימים, וחשבת. אבל עכשיו את מנסה להתחמק מזה בכל מחיר.
את יודעת למה, אבל גם מהסיבה את מנסה להתחמק.
את חזקה, אומרים לך. אבל את יודעת שמה שאת באמת זה רק טובה בלהדחיק דברים.
אז עכשיו גם זה נגמר, אי אפשר להגיד שזה הפתיע אותך. את כבר מכירה את הסימנים כל כך טוב שאת יכולה לדעת מה יקרה כבר חודש לפני.
זה לא היה נורא. מה כבר אפשר לצפות שיהיה נורא אחרי חודש?
בכל זאת את נזכרת באיך שהיה בהתחלה. פשוט נהנית מזה, השתדלת לא לחשוב לשם שינוי ופשוט נהנית.
אז כנראה שכבר לא ילך לכם בתור זוג, לפחות לא בשלוש שנים הקרובות. זאת לא אשמתך שהוא לא יודע לשלב בין 2 דברים ושיש לו מוח של גבר.
דווקא היה לך נחמד איתו. גם לו היה. אפילו הפרידה הייתה נחמדה, עד כמה שאפשר. צחקתם הרבה, כמו פעם. אולי בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות יותר טוב.
את קצת עצובה, אבל העצב שלך אפילו לא קשור אליו.
אף פעם לא חשבת שתגיעי אי פעם למצב הזה, שתפסיקי להאמין. אבל הנה, זה קרה. וזה יותר כואב מכל פעם שפגעו בך עד עכשיו.
בגלל זה את לא רוצה לחשוב, ואת מתחילה להתעסק בשטויות, בכל דבר, הכל רק לא לחשוב על זה.
רק לא להזכר בעובדה הזאת, שלא משנה מה תעשי ולא משנה מי זה יהיה זה תמיד יגמר אותו דבר.
ותמיד מי שיפגע יהיה את. הוא תמיד יגיד שאין לו זמן עכשיו, וישתמש תמיד באותם תירוצים דהויים ששמעת כבר כל כך הרבה.
ייחוס סיבה פנימי, למדת על זה בפסיכולוגיה. לפחות מזה את לא יכולה להתעלם כל כך בקלות.
מה שעולה על הכל, זאת תחושת ההחמצה הזאת. כמה שחבל לך...
כמה חבל שלא הספקתם להתקרב באמת. שלא הספקת להציץ בתיבה שמלאה מכתבים מתחת למיטה. חבל שהכל נהרס דווקא רגע לפני.
ובדיוק מתי שחשבת שהכל דווקא יכול להסתדר בפעם הזאת.
זאת לא אשמתו, אבל נמאס לך להפגע. נמאס לך לחוות את הכל שוב, ושוב, ושוב כל פעם מחדש. ושוב לכאוב, ושוב להתגבר ולבנות את כל הרקמות רק כדי לחכות שהם יקרעו שוב.
על דברים כאלה מאבדים את האמונה. "זה כבר לא שווה את זה" את אומרת לעצמך, ונשמעת כמו כל האנשים שתמיד אמרת להם את אותו משפט ששמעת באיזו סדרה "עדיף לאהוב ולאבד מלא לאהוב בכלל".
נכון, עדיף. אבל כשכמות האבידות עולה על האהבות, אז כן, עדיף לא לאהוב וזהו.
את לא מקשיבה לעצות של עצמך, אבל לפחות הן עצות טובות רוב הזמן. (עליסה בארץ הפלאות).
באמת עדיף? את באמת מוכנה לוותר על כל זה? רק בגלל....?
כן. לא. זה פשוט קשה מדי.
די.
רק תחכי. את עוד תהיי בסדר. כבר עכשיו את מתחילה לחיות כרגיל. לא שהשגרה שלך השתנתה כל כך.
ואז יבוא מישהו חדש, ואת תתני לו לשבור את הלב שלך שוב. כמו כלום. עדיין מקווה שאולי הפעם, אולי בכל זאת, אולי עדיין...
אולי באמת תוכלי להיות איתו.
במחשבה שניה, מהפעמים הקודמות כבר למדת מספיק. מספיק כדי לא לתת לעצמך להשבר שוב.למה שתתני לכל אחד לשבור לך את הלב כל פעם? ובמקום שאת תפגעי את תחליטי שאת לא נותנת לזה לקרות שוב, לא משנה מה.
אולי עדיין..
אולי בכל זאת...
אולי את פשוט חיה באשליות.
Thirty Seconds To Mars- A Beautiful Lie
בבלוג זה
בכל הבלוגים
