השעון בצד ממשיך לספור שנים-חודשים-וימים כאילו כלום לא השתנה. כאילו לא עברו חודשים ארוכים (כמעט חצי שנה), כאילו לא זרמו נהרות של דמעות, כאילו זה לא נגמר. התמונות למעלה והשעון בצד הם כמו התמונות בפייסבוק- זכרונות מתוקים שאני פשוט לא מסוגלת למחוק. חוזרת לבהות בהם בכל רגע שאני רוצה לראות אותו. קשה וכואב יותר עם כל נשימה, עם כל דקה שעוברת הגעגועים עצומים יותר. מעולם לא יכלתי לתאר לעצמי שאהבת חיי, אדם שהייתי מוכנה להתפשר ולוותר בשבילו כ"כ הרבה, אדם שהביא אושר עצום לתוך חיי- ישבור ככה את ליבי.  

אין לי מילים לתאר את האכזבה העמוקה, אבל גם אין לי מילים לתאר כמה אני כמהה לחיבוק שלו.

לסיכוי הקלוש ביותר שקיים, למקרה שאתה קורא את זה- אני עדיין אוהבת אותך.

בכל ליבי.