זה רק עניין של זמן...

אמא שאלה 'אז X חבר שלך?', ואני הרגשתי איך עפתי מליארדי קילומטרים אחורה, כאילו שעמדתי במקום ואיזה רוח פשוט העיפה אותי מבלי שאני אפילו אוכל להתנגד.

לא, הוא לא חבר שלי והוא גם לא יהיה חבר שלי, אמא מצידה לא הבינה למה אני כל-כך בטוחה... כל-כך בטוחה.

"אני כל-כך בטוחה כי כבר יש לי אהבה, כי כבר יש לי חברה ולמרות כמה שזה כאב לי עכשיו אני מאושרת ועכשיו סופסוף טוב לי ואני מאוהבת בה והיא מאוהבת בי ואני רוצה להיות איתה תמיד."- חשבתי לעצמי, אבל בפועל חייכתי חיוך מובך ואמרתי שלא כי לא, זה לא שיש סיבה, פשוט לא...אמא אמרה שגם היא לא בדיוק תיכננה להתחתן עם אבא שלי ושאי אפשר לדעת ואני אמרתי 'אמא..כן אפשר לדעת'.

מצד אחד בא לי לספר בא לי לצעוק בא לי להגיד לכולם ומצד שני בא לי להסתיר את זה ולהחביא את זה ושאף אחד לא ידע. אני מרגישה כאילו חזרתי שנה וחצי אחורה בחשיבה הזאת של 'לא לספר', כי זה דיי התחיל להעלם לי...וזה ממש מתסכל לחזור כך אחורה. לפני כמה חודשים לספר לאחותי ממש עמד על קצה הלשון, עכשיו זה אפילו לא קרוב...מה גרם לזה, אני לא יודעת.

אני.