הנה אנחנו, מלא מלא אנשים, מחכים לעלות לאוטובוס ולהנות.
אחרי שהבנות נותנות צ'ופרים קטנים אחת לשניה, הגיע הזמן לאוטובוס.
על האוטובוס הבנים שיחקו שש-בש, ונפלה להם הקוביה לחור של הכיסא.
אחרי כמה דקות שהם ניסו להוציא הכל, ואפילו פירקו את המושב, באתי לעזרתם, ואפילו מצאנו 20 ש"ח.
בגלל שאני מצאתי את הקוביה הנעלמת, קיבלתי חצי מהשלל.
ייאי, אני עשירה! יש לי 10 שקל!
*כעת אני חוסכת לכם שעתיים-שלוש של נסיעה לא מסעירה במיוחד מאוטובוס די מסריח*
הגענו לניצנה.
כמובן שהמורים לא וויתרו על התענוג והושיבו אותנו ל-15 דקות על הדשא מתחת לשמש הקופחת.
joy.
נכנסים לחדרים.
לימור ואני נדפקנו בחדר עם עוד 4 פקאצות.
או כך חשבנו.
אחרי ההתארגנות הראשונית, התחילו לבקוע הרעשים המוכרים של מוזיקה בקולי קולות מהחדרים הסמוכים.
כמובן, הבנים לא יכלו להתאפק כמה דקות, חייבים לסמן טריטוריה.
הבנות, אף הן צרודות כעורב, התחילו לשיר בקולי קולות את הסאונדטרק מבית שירי מימון לפקאצה המתחילה.
*אושר עילאי*
חדר אוכל.
דווקא לא נורא, ודי טעים.
המון רעש - והכל בגלל שאין מספיק כוסות לשכבה של 320 ילדים.
מה עושים?
מתחילים לשבור את מעט הכוסות שנותרו כאות מחאה ולהקים מהומה.
אכן, יש לנו שכבה אינטיליגנטית ביותר.
אח"כ הכרנו את המדריכה שלנו וקיבלנו הרצאה על חיות בטבע.
ההרצאה הייתה די שגרתית, אף על פי שהכרנו כמה יצורים מאאגניבים:
-נחש שנראה כמו קבב.
-יצור עם עיניים בולטות להזכיר לי במעט את שימי טבורי.
-קיפודים בשני סוגים של חולות.
המדריכה ניסתה להראות לנו את ההבדלים בין שני סוגי הקיפודים ע"י סוג הקוצים והפרווה שלהם. לא נעים לי להיות גזענית, אבל היה עוד הבדל אחד מהותי - אחד מהם היה שחור.
אז ככה מרגישים כשאתה יודע שאתה צודק, והאחרים יודעים שהם טועים ובכל זאת, קיפוד זה קיפוד.
חוץ מזה, הקמנו שם את אגודת הנקודות השחורות.
זה בגלל שיש חיה שיש לה נקודה שחורה על הזנב ונקודה שחורה על הראש.
מה הרעיון?
ובכן, אם תבוא תנשמת ותראה את הנקודות השחורות, 50% שהיא תפספס ורק תחתוך לחיה את הזנב.
כן, כמה הגיוני.
ואני שואלת – אם יש לה מספיק כוח אבולוציוני כדי להוסיף נקודה שחורה לזנב, למה שלא תשתמש בו כדי... המממ... להוריד את הנקודה המטומטמת שיש לה על הראש?
אחח, החיים קשים כשאתה חיית לילה.
למזלנו, לכיתה של הפקאצות לא היה את אותו לו"ז שלנו, ככה שיכלנו להתקלח בנוחיות.
אחרי שהגענו לדיונות המדריכים נתנו את אות הפתיחה וכולם רצו כמו עדר של עיזות שרואות דשא לראשונה בחייהן, והסתערו על החולות.
המתכונת הייתה פחות או יותר על אותו בסיס:
רצים למעלה בכל הכוח, ואז רצים למטה בעוד יותר כוח.
ראוי לציין שהיו כמה אנשים שנתנו לספורט האתגרי הזה מעט ערך מוסף, ולו רק בגלל הדרך המיוחדת בה הם רצו.
גורדי - כי כשהוא רץ, הוא נראה כמו איש ירח שמנופף בזרועותיו ומשתדל שלא ליפול.
לימי - כי כשהיא רצה, היא עשתה את זה בזחילה, ואחזה עם הידיים בחול כאילו היו שמיכה והיא עולל קטן ומסכן.
ברק - כי הוא לא נפל תוך כדי ריצה, אלא התגלגל כמו שווארמה.
אך, האימה.
וכמו בכל סיפור טוב, מישהו נעלם.
אחרי שהדלקנו מדורה והכנו אוכל (אני קוסקוס, כי מה עוד אני כבר יודעת לעשות?), אור לא נראתה.
החוש הבלשי של כולם התחדד והראשון שנשאל אם הוא יודע איפה היא, היה עידו.
כמובן שהוא רק זכר איפה ראה אותה לאחרונה ולא יותר מזה.
החלו החיפושים, ואחרי 15 דקות בערך היא הופיעה לבד, שמחה וטובת לב.
אוהבים אותך אור, אוהבים אותך!
חשנו עצמנו אסטרונומים, והתחלנו בהסברים על הירח ושביל החלב וכו'.
היה דווקא די מעניין.
אח"כ מוריה ואני נשארנו לרגע, כי אנחנו בנות ואין שירותים, אז מאלתרים.
ירדנו חצי מהדיונה לכיוון שבו לא היה אף אחד ו.. אתם יודעים.
כמובן שהייתי חייבת להפגין כישורי הסתגלות לקרקע ודפקתי חליקה עם הפנים בתוך החול.
*תצחקו, תצחקו, חתיכת אנשים בעלי כישורים מוטוריים מינימליים*
בחצי השני בו הלכנו במוד הדיונה, שמעתי את לימי צועקת למישהו "איפה אתה, בהמה סרוחה" או משהו כזה, ויצא לי להגיד למורי "תעזרי לי אני נופלת, בהמה סרוחה".
אני פשוט טיפוס מיוחד, אין מה להגיד.
בדרך חזרה מהדיונות, שעשינו באוטובוס הסרוח מהבוקר, המדריכה שלנו שאלה מי רוצה לשטוף כלים, וביקשה 3 מתנדבים.
2 הצביעו.
לפני שהבנתי מה קורה, נגררתי מהאוטובוס אל המטבח.
שמחה וצהלה הייתה בי, כאילו אני רואה את צביקה פיק שוטף כלים במו ידיו.
ובכן, צביקי לא היה שם, אבל מישהו אחר כן.
אורי צונץ - האדם והליפה.
ומה שהכי מסוכן היה שהוא החזיק צינור מים.
מה שעוד יותר הפחיד אותי הייתה העובדה שהייתה לי חולצה לבנה.
כאן דניאל נחלץ לעזרתי, ונידב חולצה שחורה.
גם היא לא שרדה את התקפת הטרור הגרעינית שצונץ השפריץ במרץ.
התוצאה: כל פריט לבוש שהיה ברשותי נרטב ונספג במים.
שמחה וצהלה. שוב.
אח"כ הצלחנו להגיע שוב למגורים שלנו, בנס בלבד, כי אם היינו צריכים להסתמך על החושים שלנו בלבד, עוד היינו מגיעים למצרים (והעובדה שמצרים ממש ממש לא רחוקה, לא נתנה לי תחושת ביטחון מיותרת).
חשוב לציין שניצנה ממש לא רחוקה ממתקן צבאי, ולכן כל מס' שעות נשמע בום חזק, והכל רעד.
כן, זה פשוט המזל שלנו להגיע ביום האחד בחודש בו הצבא עושה תרגילי מלחמה.
אחרי הדיונות הלכנו לחדר של הבנות שהיו ברות מזל יותר מאיתנו, והתנחלנו אצלן בנחת.
גילינו גילוי מרעיש:
נכון תמיד כשאתם בכפר נוער בדרום, הם דואגים שיהיו מלא תמונות של צמחי בר?
ובכן, ישנו שימוש אחד ויחיד לתמונות המשמימות – לכתוב מאחוריהן!
כן!
מה אין שם?
ילדה שכתבה פוסט קצר, והרבה מאוד אנשים ענו לה.
אנשים (אהם, אנחנו) שכתבו בדיחות כדי לשעשע אנשים משועממים אחרים.
עולם ומלואו.
בקיצור – פעם הבאה שאתם בניצנה, תסתכלו מאחורי התמונות!
זהו ליום הראשון (הפוסט הנ"ל יוצא עכשיו רק בגלל שחן ביקש יפה...).
אז יום טוב, ואל תשכחו להסתכל מאחורי תמונות!
לא תאמינו מה תמצאו שם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
