בלילה חלמתי שהגוף שלי מתחיל לנזול, להישפך ממני. הנרתיק נתלה הפוך מפתחו, אחריו הרחם, אליו היה מחובר זנב-מעי שהגיע כבר עד לרצפה ונשרך אחריי.

לא ידעתי כיצד להחזיר אותם פנימה.

לבשתי מכנסיים רחבים והכנסתי אותם למכנס הימני כדי שאוכל להסתובב בחוץ בין אנשים.

הייתי מדוכאת ונבוכה. חסרת אונים.

אז חזרתי מהודו ולקח לי קצת זמן להתרגל.

עשרת ימי החופש הנוספים שלקחתי לעצמי היו במקומם, ומיד אחריהם חזרתי לעבודה לתפקיד חדש.

העבודה נהדרת מרבית הזמן. לראשונה בחיי הבוגרים מצאתי תפקיד שבו בכל יום אני לומדת, וכל יום מאתגר ומרתק אותי מחדש. זה קשה, ואין לי שנייה לעצמי, אבל זו תחושה נפלאה.

אבל מחוץ לעבודה אני עייפה, ויש תחושה של ריק, של חוסר.

פעם עוד הייתי מפנטזת על מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי בגואה.

הייתי משחקת עם עצמי את המשחק המזוכיסטי "השעה 6 בערב, רק סיימת לעבוד ואת מותשת, ובשעה הזו ממש בקצה השני של העולם..." (אנשים צופים בשקיעה ושותים בירה, משחקים פריסבי, מישהי אחרת ישנה על המיטה שלי בגסט האוס).

במרבית הימים אחרי העבודה אני לא עושה דבר ורק נכנסת עם ספר למיטה.

חודשיים וחצי אני כאן והצלחתי להגניב מפגשים עם חברים, קפוצ'ינו סרטנים עם ברנדי ושמנת בפסטיס, כמה ערבים בבר הבית החדש ומדיטציה.

אבל הדברים לא מתחברים. החיים לא מתחברים.

אני נורא אוהבת את תל אביב אבל כבר לא מתחברת אליה.

קצתי ברווקות התל אביבית, זו הזוגיות (תל אביבית או אחרת) שאני רוצה.

גיליתי להפתעתי שמשום מה דווקא בפניה מהמטבח למסדרון, בואכה המקלחת, תחושת הבדידות מכה בי בכל פעם מחדש.

אולי זו ההתפשטות לפני המקלחת, הדבר הכי קרוב להתענגות על הגוף. והרי התענגות על הגוף אין בימים האלו ממש. לא רק סקס, גם חיבוק, גם מישהו שיישן לידי כל הלילה, גם ליטוף של שיער.

יהיו כנראה שלושה ימים כאלו במרץ. עוד שבועיים אני יורדת לסיני. נחמות קטנות בשגרה שהחדווה ממנה והלאה.

לעבוד ולישון. לישון ולעבוד.

כל השאר מטושטש.