השעה 4 בבקר והמח שלי מתפוצץ ממחשבות. 

קשה לי עם עצמי. קשה לי עם מה שהחיים שלי הפכו להיות. קשה לי עם מה שאני הפכתי להיות- הדבר שאני הכי שונאת. הפכתי להיות מהאנשים האלה שכל הזמן מתלוננים על אותו הדבר ולא עושים כלום ע״מ לשנות אותו. כל החיים נסיתי לעזור לאנשים עם בעיות ושיגע אותי כשהם היו נתקעים במקום והולכים סחור סחור.. והנה אני… עושה בדיוק את הדבר החולה והמגעיל הזה. ויתרתי על ההזמנות ההיא שהיתה לי שניה לפני סוף התהליך כי פחדתי שאכשל.. ובסוף הבנתי שבעצם פחדתי יותר שאצליח ואתקבל. כי הבנתי שזה לא המקום שלי. זה נשמע נוצץ ותפור עלי… אבל זה לא. המערכת לא תפורה עלי. פרחתי בצבא. בדיעבד זו היתה התקופה הכי טובה מבחינת הספק. היו לי אנרגיות.. רציתי לעשות, רציתי להספיק והספקתי הכל ועשיתי ועשיתי טוב. אבל אני שוכחת את התקופות הקשות והשחורות. ההתחלה המזעזעת עד שמצאתי את המקום שלי. אני יודעת שעברו כמה שנים ואולי התבגרתי קצת (בדגש על ה״קצת״)… אבל אני אותו בן אדם שלא מסתדר במסגרות עד שלא נותנים לו את החופש לעשות מה שהוא רוצה. בגלל זה לעולם לא יהיה לי תואר. כי אני לא יכולה ללמוד משהו שלא מעניין אותי. ולמרות שלכאורה אני מתעניינת בהכל ורוצה לדעת הכל, במסגרת כל תואר יש קורסים מסריחים שפחות קורצים לי. ואני לעולם לא אוכל לעבוד בתור שכירה בענף שהוא לא הייטק.. כי לא יהיה לי את חופש הפעולה שיש שם. וזה חרא. אני מוגבלת ע״י גבולות בלתי נראים לעשות דבר אחד וזה מתסכל אותי. אני חייבת למצא עבודה. בחצי משרה. אני חייבת לערוך ברצינות את קורות החיים שלי כי הם בלאגן אחד גדול ולדבר עם חברות השמה שימצאו לי משרת סטודנט נצלנית… לפחות שזה יהיה הפתרון ביניים כלשיהו. ככה אולי אולי גם לקדם את עצמי תוך כדי ועדיין אהיה בעשיה.

הסמסטר מתחיל בסוף החודש. אני חייבת להתחיל ללמוד כבר מעכשיו כי כפי שאני מכירה את עצמי, אני אצבור פערים ואז שניה לפני המבחנים אני אתאבד על החומר או אפרוש… ולא בא לי על זה. מזל שבאו״פ יש עבודות הגשה שהן חובה… הסתכלתי על רשימת הקורסים שלקחתי לאורך השנים… כל כל הרבה כסף מבוזבז… כל פעם התחלתי ללמוד וכל פעם צץ משהו שמנע ממני… וכשאני אומרת ״צץ משהו״ אני מתכוונת אל עצמי בדמות דבר כזה או אחר שתמיד תפריע להתקדמות שלי. גם הפעם ההיא שאספתי את עצמי ונרשמתי ללמודים מסודרים במכללה התחלתי לעבוד בחברת חלומותיי יום לפני תחילת הלמודים. זה נורמאלי? אני יכולה לספור על יד אחת את כמות השעורים שהגעתי אליהם.. וכמובן שאחרי סמסטר אחד פרשתי. זה היה שיא העליבות… נכון, היתי קבורה בעבודה מהבקר עד הלילה ואהבתי את המקום הזה. אבל שוב מנעתי מעצמי לפתח את העתיד שלי. היתי אמורה להיות כבר באמצע השנה הרביעית מתוך 5. היתי יכולה להציל את עצמי מהשחיקה ומהתקופה המפגרת הזאת שאין לי מה לעשות את עצמי או איך לקדם את עצמי והכיוונים היחידים הם או לחזור לעשות דברים שנמאס לי מהם כבר או ״להתקדם״ לעבר משהו שאני לא כל כך אוהבת. היה יכול להיות לי כיוון חדש ומרענן. היתי צריכה להיות עכשיו בול במקום המרגש הזה של ״הכל חדש״.

אני אחזור ללמודים. אני בטוחה. אני אסיים את הקורסים הנוכחיים ואקח בסמסטר קיץ עוד קורס במתמטיקה ובשנה שאחרי אקח עוד איזה 4 ועם זה אחזור ללמודים. מה שכן… אני צריכה לזכות בפיס. לא בהרבה אפילו. אני רואה כל הזמן פרסומים על 80 מליון ש״ח וכד׳… בחיי שאני לא צריכה את כל זה. מליון אחד מסדר אותי בול. אפילו חצי מליון ייתן לי את השקט שאני צריכה לכמה שנים של הלמודים. עם טיפה ויתורים מצדי…

הולכת סחור סחור.. מציעה לעצמי פתרונות ומחר אשקע לספה ואצפה בטלויזיה. כי זה מה שהפכתי להיות. מה שאני הכי שונאת. ערימת הכלים עדיין בכיור. שקיות זבל נערמות כי אני תמיד שוכחת לקחת אתי כשאני יוצאת וזין אני אלך במיוחד. אני מרגישה רע עם זה. באמת שכן. ואני מרגישה באסה שאני לא מי שאני רוצה להיות בשביל הבחור, לפחות… שיוכל להרגיש שאיזה כיף שיש לו מישהי כזאת. הוא נאבק למצא כל פיסת זמן בשביל לקדם את עצמי ואני פשוט נרקבת ומבזבזת את האויר שאני נושמת. אני מבינה עכשיו משהו שהמשמעותי כתב לי כשהינו יחד.. אני חושבת שזה היה כשחזרתי לעבוד והוא הרגיש שהוא לא עושה כלום.. למרות שאני לא ממש מבינה מה הוא רצה לעשות. הוא היה בסה״כ בחופש לפני תחילת התואר שלו. אבל התחושה שהוא העביר לי מרגישה לי קצת כמו מה שאני מרגישה עכשיו.

אני כל כל אוהבת לישון עם הבחור. זו כמו מן בריחה מהמציאות. אני ישנה אתו טוב. אני ישנה אתו עד מאוחר… לא כמו הלילה.. 4 בבקר ואני כבר על קוצים רוצה להקיא את הנשמה שלי. הוא כבר לא מצליח להעלים את כל הצרות בעולם כמו שהוא הצליח בהתחלה.. אבל לפחות אני ישנה אתו טוב. וזה לגמרי מספיק טוב בשבילי…

רצו לי כל כך הרבה דברים בראש לפני שהתחלתי לכתוב, אבל ברגע שהתחלתי והיתי צריכה לנתב את כל המחשבות והאנרגיות בקו אחד (כי עם כל הכבוד לזה שאני יכולה לחשוב על 700 דברים במקביל, יש לי רק זוג ידיים אחד  שבשביל לשלוט בו ולגרום לו להקליד משפטים משמעותיים, אני צריכה לאסוף את כח המח שלי לקו אחיד ויחיד), כל השאר פשוט נעלם ומת. אבל בסדר… לפחות שחררתי קצת מהלחץ כשהצטבר לי במח מרב מחשבות.

מניחה שאלך לעשות פיפי, אשים משהו דבילי בטלויזיה ואנסה לחזור לישון.