חשבתי שאחרי חצי שנה בצבא אני כבר אתרגל לכל השטויות והחרא שנוחת עליך בלי סוף בתוך המסגרת המקרטעת הזאת, אבל לפעמים יש דברים שמפתיעים גם אותי...
וכן חצי שנה זה לא פז''מ שאפשר להתגאות בו, תכלס במסלולים קרביים זה כלום אבל במסלול שאני הלכתי בו (ועדיין מצטער) והחרא שאכלתי זה כבר נחשב למשהו.
כידוע או שלא כי אני בקושי מעדכן - מנסים לאנוס אותי ללכת לקצונה. כבר הצהרתי שאני מעדיף להיצלב הפוך מלהיות קצין בחמ''צ, למה להרוס לעצמי את החיים?
אם הייתי לוחם או לפחות בחיל שהיה לי כבוד אליו כנראה שכן - הייתי מנסה וחושב על זה, אבל ממש לא במשטרה הצבאית.
כמובן שלחתום ויתור אמור לסגור ולחתום את העניין, אבל מסתבר שכשבחיל יש מחסור לקצינים כמעט כמו מחסור בתאי מח זה לא כזה פשוט.
קצין השלישות הודיע לי שאני חייב להגיע למרכז הערכה (שזה השלב השני לקראת הקצונה) למרות הויתור שלי, כמובן לא הגעתי לשם כי תכלס לא התעוררתי לזה (על היום החופשי שלי, זין).
חשבתי שזה יגמר שם, מסתבר שיש לזה 2 תאריכים והקצין אמר שאני חייב להגיע מחר כי אם לא זה נפקדות, ואם אני לא מגיע הוא מעלה אותי למשפט...
א-ב-ל יש מחר ניתוח לאבא שלי, ניתוח שהוא מחכה לו כבר המון חודשים טובים, משפחה קודמת לכל אני מאמין (משפחה וחברים) ואני מתכוון להיות מחר בבית החולים.
התקשרתי למ''פ שלי לפני כמה שעות להסביר לו את המצב כל מה שהיה לו להגיד זה שבעצם אין לו מה להגיד לי ושאין לו פתרון. כן זה כנראה כי הוא מ''פ בלאי בלי עמוד שדרה שאין לו את הביצים אפילו לעמוד מול קצין השלישות המחורבן.
אם זה לא מספיק הוא לא הגן היום על הסמל שלנו במשפט מסויים, וכרגע הסמל בכלא 6 יושב שם בקצינייה של פלוגה ב' ל14 ימי מחבוש. ואם גם זה לא מספיק אז משבוע הבא מתחילים יציאות חדשות בשם "משמרות", מה שכמובן יהיה נח לכל מי שגר קרוב וכל מי שגר רחוק (אהם) ידפק. נמאס לי מהכלא המזויין הזה שהכל בו עקום, ומה שבאמת עצוב זה שאין באמת לאן לשאוף לעבור בחיל הזה.
כבר אין לי מושג מה לעשות, אני יודע שגם אם אני אשפט זה לא יהיה נורא אולי איזה שבוע ריתוק בבסיס אבל אני פשוט כבר נחנק מהחורתחת המתפורר הזה, עד שיצאתי לשבוע קל (שכנראה יהיה השבוע קל האחרון שלי לפני שנכנסות היציאות החדשות) אני לא מתכוון לסגור עוד... נמאס צריך, צריך לשאוף קצת אויר, קצת חופש.
רק עכשיו אני מרגיש את מה ששמעתי בקורס, זה לא משנה אם אתה לא כלוא אתה עדיין תקוע בכלא כל השירות שלך, וזה מעיק ומחניק.
כל הכאב ראש הזה מתחבר לי גם ככה לנושאים אחרים שאני מנסה לשכוח, אני רק אסכם בזה שהעובדה שבחורות זה מהשטן לא עוזרת לי כרגע.
וכל זה רק המשך לשבוע נוראי שעבר עליי, עם המון חוסר מזל שכללו דו''ח ארוע בלילה של ראשון על אתיופי ענק (או בקיצור מכות, איזה מפגר בא להסגיר את עצמו שיכור מהתחת), ימים עמוסים של לחץ בצבא (50 מתקבלים ביום, אושר), ואבן המזל שלי נשברה - תקראו לי אדיוט אבל זה אשכרה סימן בשבילי את השפל כי שמרתי עליה קרובה אליי כל הזמן, היה חשוב לי לשמור את זה... בסך הכל קיבלתי את זה כמתנה מקרובת משפחה טובה.
גם לראות שחברים שלי במצב לא משהו לא עוזר, והידיעה שאין לי איך לעזור להם במיוחד לא כשאני מרגיש בתחתית...
אם קראתם עד לפה (ואם כן אז למה?) בטח שמתם לב שזה פורקן, אני לא רוצה להישמע כמו איזה ילד אימו רכרוכי אבל זאת נקודת שבירה, יותר מדי חרא הוחזק בבטן בחודשים האחרונים ולא עלה לדיון עם אף אחד...
יותר מדי לחץ,
יותר מדי ציפיות, (אכזבות)
יותר מדי דאגות,
יותר מדי התעלמות ממה שבפנים
יותר מדי מסכות של אלברט השמח והעמדת פנים...
עכשיו אני תוהה למה אני צריך להעמיד פנים ועוד עם החברים הכי טובים שלי, כי הם כן מבינים והם כן ינסו לעזור לי... אולי לא רציתי להכביד עליהם, יש להם מספיק חרא משל עצמם. אבל עכשיו הם יקראו (כנראה) ואז יגיעו השאלות...
אני משום מה מחייך כרגע, לא מאושר, קצת חולני ועקום החיוך...חיוך של קצת הקלה. קצת הקלה...
הסדק הראשון שהצליח לעבור את הקרח הצליח להטביע את כל הקרחון, ואני חשבתי שזה לא יקרה.
אני מניח שעכשיו אני פשוט אעביר את שארית היום המחורבן הזה בשקיעה לתוך מפלט ה(אי)שפיות האחרון שלי - מוזיקה, לא בהכרח שמחה או דכאונית... שתהיה איכותית.
ואולי, אולי בסופו של דבר אני אתחיל את הטיפוס חזרה למעלה... אבל זה כנראה לא יקרה עכשיו או מחר, אולי בתקופת חיים אחרת.
אני באמת שלא יודע מה כתבתי עד עכשיו, כל הרעל פשוט נפלט לי מהורידים למקלדת. כל החרא שהציף את הבטן. אבל חלק עוד נשאר בפנים. והוא ימשיך להרוג.
לפחות בתקופה הקרובה.
לא מבקש את הרחמים של אף אחד, ממש לא, ובעיקר לא את הפלצנים שנכנסים ומבקרים אותך מא' עד ת' בלי הבחנה. גם לא צריך את הקריאה שלכם.
אבל כן הייתי צריך את הפורקן הזה... תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
