אתמול נגה ציינה אבן דרך משמעותית מאד.
נירית נתנה לה קציצה, נגה נתנה ביס, ראתה שיש בקציצה בצל, הוציאה את פיסת הבצל וזרקה על הרצפה.
אני הייתי גאה מאד, נתתי לה נשיקה ובכלל זרחתי מעונג.
נירית לעומת זאת התבאסה, נאנחה, ואמרה שהנה, היא רואה את הפוסט מתקרב.
שאני אאכזב אותה? :-)
לעומת זאת, היום האכלתי עם נגה את הדגים שלנו (טילאפיות). הם אוכלים אוכל דגים שנקרא במבה.
נגה שלחה יד לקופסא, וזרקה כמה פתיתי במבה לאקווריום. ראתה כי טוב, לקחה עוד מהקופסא, ושוב זרקה. את מה שנשאר לה ביד, היא ניסתה לתחוב לפה.
אני מחזיק אותה ביד אחת, את הקופסא עם האוכל ביד השניה, מנסה להזיז לה את היד, והיא מתעקשת. אני הופך אותה שלא תבלע, מכניס לה אצבע לפה ואומר "לא!!", אבל היא סוגרת את הפה חזק ומסתכלת עלי במבט של "נראה לך שיש לך סיכוי בכלל?"
לבסוף אני מצליח להניח את הקופסא הפתוחה במקום בטוח, מצליח להכניס אצבע לפה ומוציא חצי מהחתיכה שהיא הכניסה לפה.
החצי השני אבד בתוככי הילדה. אני משער שאני אראה אותו בקרוב ביציאה.
לפחות זה אוכל צמחי.
מה שכן, אחר כך היא שתקה לרבע שעה. כנראה שהאוכל הזה משפיע...