בסוף הכל מסתדר !

קודם, קצת לפני חצות, אכלתי תפוז. 

לא קילפתי אותו, הסרתי את הקליפה רק מחלקו העליון והתחתון ופרשתי את הפלחים לרווחה. טרפתי את העסיס המתוק של התפוז הבשל כששיני מגרדות את פנים הקליפה, פיסה אחר פיסה. השלתי שלושים שנה לאורך שביל קליפות התפוז, לתא המטען של המכונית של אבא שהגיע מלא תפוזים מהביקור במושב, לביקור בבית האריזה. 

חשבתי לכתוב משהו והמקום המתאים ביותר נראה לי כאן. חבל היה לי לבזבז את רגע צלילות המחשבה הלילי הכפוי הזה על רשת חברתית כזו או אחרת. אז פתחתי את הבלוג לראשונה בטלפון ושמחתי שהוא עוד פה. 

פעם ביקשתי מיריב לסדר לבלוגים ייצוא ל xml. פעם גם גיביתי הכל, אבל אין לי מושג איפה הקבצים ההם היום. אנחנו כותבים על קרח ששיך למישהו אחר ומצלמים לנו עותק על קרח נוסף. 

הרבה דברים השתנו והרבה נשאר אותו הדבר. גם אצלי. משתדל להשאיר את הדברים הטובים. אולי אני צריך לחזור לכתוב פה. אולי אתן לנגה לקרוא את הבלוג הזה. יכול להיות שהגיע הזמן. 

פעם, כשהייתי כותב פה באופן קבוע, תמיד היה מישהו שהתפלא על אדם בגילי: אין לך חיים? 

אולי בשנים האחרונות בעצם היו לי חיים? 

אולי. 

כן,  קצת התגעגעתי לפלט הזה של זרם תודעה לילי.