השבוע נוספה לנו טרדה חדשה.
אנחנו גרים בשכירות, בבית נחמד, עם גינה, בשכונה טובה. לקח לנו זמן למצוא אותו, והוספנו סכום כסף לשכירות כדי לקבל אופציות נוספות. גם בעל הדירה סבבה, ואחרי
המעבר האחרון שלא היה פשוט, טוב לדעת שאנחנו קבועים בדירה לזמן הקרוב.
אלא שהגיע מתווך לבעל הדירה וניסה לשכנע אותו שיש לו קונים רציניים לדירה, כתוצאה מההתנתקות. כאלו שמוכנים לשלם, אבל רוצים להכנס לדירה ולכן אנחנו צריכים להתפנות כדי שהעסקה תצא לפועל. בעיה.
לנו יש חוזה, ובעל הדירה גם הוא לטובתנו. אנחנו לא מטרידים אותו כמעט בכלום, מסתדרים, והוא טוב כלפינו באותה המידה. אבל ההצעה עדיין קיימת, והמתווך דוחף. בעל הדירה החליט להשאיר את העניין בידנו ולכבד את ההסכם.
אנחנו לא רוצים לעזוב, אבל נפגשתי עם המתווך. "זה הרי הכל עניין של כסף. מעבר דירה זו הוצאה שמורכבת מעלויות, מטירדה, מהפרשי שכירות, משווי האופציה שלנו ואפשר להכניס למשוואה גם קצת רווח. שכולם יהיו מרוצים."
החלטנו שלא לתמחר אפילו סכום כלשהו שבעבורו אולי נהיה מוכנים לעזוב. לא מתאים לנו עכשיו לתכניות לעבור דירה. ריאלית, גם לא ישתלם לנו כלכלית. בנוסף, גם בעל-בית מוצלח צריך לשמור וזה לא משהו שמוותרים עליו בקלות. כנ"ל שכנים, שכונה, גן לנגה וכו'.
כרגע, כל הסיפור מאחורינו (אני מקווה), אבל עצם ההרגשה שיש סיכוי שיוציאו אותנו מהבית נגד רצוננו גרם לנו להרגיש רע במשך שבוע שלם. (למרות התמיכה המדהימה מבעל הבית)
זה גרם לי לחשוב על אנשי גוש קטיף. אם אני הרגשתי חרא ממחשבה כזו על סיכוי פעוט של לעזוב דירה שכורה שאני גר בה כשנה וחצי, קשה לי להבין איך מרגישים אנשים שמעיפים אותם מהבית שהם בנו וגידלו בו את ילדיהם במשך 30 שנה. אם אני החלטתי שגם בעבור עשרת אלפים דולר אני לא אהיה מוכן לעבור כרגע, אני חושב שלהתקמצן על פיצוי לאנשים האלו זה מעליב, ומי שיקבל 300,000$ על הבית שלו הרי לא יכול לעשות עם זה הרבה. דירת 5 חדרים בפ"ת עולה ככה, והוא איבד בית.
אני חושב שההתנתקות היא דבר שצריך לעשותו, אני מתעב אנשים שמאיימים באלימות על חיילים ושוטרים. בהם צריך לטפל. אבל יש המוני אנשים שפשוט חיים בבית שלהם, עושים צבא ומילואים, ועכשיו לוקחים להם את הבית ומתיחסים אליהם כמו אל זבל. כמו
שאמר השופט חשין, אם כבר יש החלטה לעשות את הצעד הזה, אז צריך לקחת אחריות ולשלם.
היום היתה כמעט
שעה של קולות נפץ בצפון, ואנחנו בביקור במטולה. אחרי ארוחת הצהריים לקחנו את נגה ואת בן הדוד שלה לשחק בנדנדות. אחרי מספר דקות התחילו קולות הנפץ המרוחקים. זה היה מאד סוריאליסטי לראות את הילדים משחקים, מתגלשים ומתנדנדים כשברקע קולות נפץ בלתי פוסקים. (אני יודע שגם פה יש מין הקבלה לטענות של אנשים כלפי אנשי גוש קטיף על איך הם יכולים לחיות באיזור כזה מסוכן כשיש ירי מרגמות יום-יום. אבל זו לא הפואנטה שלי.)
אחרי מספר דקות חזרנו הביתה. ישבתי עם הילדים ליד המחשב ושיחקנו באתר של הטלאטאביז. בעוד אנו משחקים, אני שומע מסוק קרב באויר. בשלב מסוים הוא ירה. לא נעים. אין לנו הרבה מה לעשות בנדון, רק לצקצק ולפתוח דיון קצר עם השכנים.
קל לשכוח שאנחנו חיים באיזון עדין, למרות שעברו כבר 57 שנים מקום המדינה.
זה מזכיר לי את השיר ששר דני ליטאני (מלים: דן אלמגור):
לפתח הר געש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
