בסוף הכל מסתדר !

עוד יומיים לסיום התחרות. ההצבעות היום ומחר חשובות לא פחות מההצבעות שהיו עד עכשיו. אם יש משהו שלמדתי במקרים כאלה, זה שאסור להרגע לקראת הסוף, אלא רק אחריו.

יש פתגם שאומר It ain't over 'till the fat lady sings, אבל לא לזה התכוונתי דווקא. אמנם לפתגם הזה יש פתגמים מקבילים בעברית, בעיקר מתחום הכדורגל: ("כדורגל משחקים 90 דקות"), אבל אני התכוונתי למשהו אחר.

כשהייתי בתיכון, מדי פעם המורה להתעמלות החליט שהגיע הזמן לרוץ ריצת 2000. אני שונא לרוץ שלא מהנאה. וריצת ה 2000 היתה הריצה שלוקחת הכי הרבה זמן, כך שהסבל גם לא נגמר כל כך מהר. אבל כמה שסבלתי לא הבנתי דבר אחד: אנשים רצו 2000 מטר, אבל בעצם 1950 מטר. את 50 המטרים האחרונים הם עשו כבר באיטיות או בהליכה. אף פעם לא הבנתי את זה. סיימתם את הריצה? תרוצו כבר עד הסוף, למה להגיע לסיפוק מוקדם מדי?

אפילו באולימפיאדה רואים את התופעה בריצות ארוכות. הזוכה בריצת המרתון מרים את הידיים וחוצה "בסטייל" את קו הסיום. אחרי שעתיים של ריצה מאומצת, לא מעניין אותו הזמן של הריצה, אלא רק שהוא ניצח. טוב, במקרה הזה, באמת שזו זכותו.

אבל נחזור אל ריצת ה 2000 מהתיכון שלי. לא ממש הזיז לי הציון בהתעמלות, אבל רצתי 2000 בכל זאת. לא הייתי בין הטובים ביותר, אבל את 50 המטרים האחרונים רצתי הכי מהר שיכולתי. לסיום הגעתי שפוך לגמרי, אבל בסוף נתתי ספרינט. ובאמת, אם יש כמה רצים שמגיעים בשניה האחרונה, כולם פתאום מתחילים לרוץ מהר יותר.

אבל אני רצתי בסוף גם כשלא היה לידי אף אחד (אולי בגלל שאז, רובם הגיעו הרבה לפני). כי אולי הייתי (ועודני) אצן גרוע, אבל מה שחשוב לפעמים זה הסיום המכובד.

(אל תלמדו ממני איך לרוץ. חלוקת הכוחות לאורך הריצה חשובה הרבה יותר מסיום מהיר, ואני הוכחה חיה לכך כי התוצאות שלי היו גרועות)

וכשהגעתי לקו הסיום, בריצה, עברתי אותו ואז עצרתי והתכופפתי, מתנשם ומתנשף.
הלכתי קצת כדי לא לקבל כאבי שרירים, התכופפתי שוב, שפוך, אבל לפחות הייתי מרוצה מהסיום.

***

אם יש לכם פתגמי כדורגל (או מתחום אחר) שמתאימים לסיטואציה, ספרו לי.
אם בא לכם להצביע עבורי, אפשר להצביע כאן (והנה הסבר למה ואיך).