הדודה מלכה פתחה
פרויקט זוטא המבקש מבלוגרים לכתוב סיפור קצר על איש הנוסע באוטובוס, שומע צפצוף, ומתבייש לשאול את האנשים מסביב אם גם הם שומעים את הצפצוף. ניתן
לקרוא פה את הסיפור של הדודה ושלל סיפורים אחרים. הנה הסיפור שלי:
***
כשנשמע באוזניו הצפצוף השני, הוא היה תת הכרתי כמעט, ובתדר גבוה באופן שקשה היה לו לתאר. תמיד כאבו לו האוזניים כשאנשים שרקו לידו במשרוקיות המיוחדות הללו, המיועדות לכלבים. אנשים חשבו שהוא עובד עליהם כאשר ביקש מהם להפסיק, והוא היה בטוח שהם עובדים עליו כשניסו לשכנעו שהם לא שומעים כלום, אבל לבסוף הוא קיבל זאת כעובדה. לילה אחד, ברגע של אינטימיות, הוא התוודה על יכולות השמיעה שלו בפני חברתו דאז, היא צחקה ואמרה שאולי הוא צאצא ישיר של גזע שהוא שילוב של קופים וכלבים, אבל אותו זה לא הצחיק.
משמאלו עמדה איזה מבוגרת, ומימינו שני נערים ניסו להתחיל עם נערה בת גילם ששיתפה פעולה באופן מסתייג. נהג האוטובוס היה עסוק בהאזנה לרדיו ושאר הנוסעים פשוט בהו. זה בטח כלום, חשב. "במקרה של אזעקת אמת יושמעו צפצופים עולים ויורדים" המחשבה הזו הצחיקה אותו וחיוך קטן עלה על שפתיו.
הצפצוף הבא כבר היה חזק במידה ניכרת. גם נמוך וחודר יותר, כאילו מישהו עומד לידו ושורק במשרוקית שוטרים, אבל לא משום כיוון מסוים. הוא מיד חשד בנערים שבטח מחביאים איזו משרוקית, אבל הם היו עסוקים בלחשושים ביניהם בעוד הנערה מתאמצת לא להביט בהם ישירות. נהג האוטובוס צפר ארוכות למישהו והמשיך לנסוע.
ואז הכאב תקף.
פעם, באחד הנסיונות הראשונים שלו להכין סלט, הוא חתך את אצבעו. הוא לא הרגיש כאב, אלא רק התבונן באצבע ובחתך שאפילו עוד לא התחיל לדמם. הוא ידע שהכאב עומד להגיע, ועדיין מצא את עצמו מקפץ במטבח בכאב תוך אחיזה של האצבע. הפעם לא היתה התראה. הכאב פילח את אוזנו והוא התיישב על רצפת האוטובוס בעוד שיפוד קולי ממשיך להיות נעוץ בראשו. עכשיו האנשים כבר הסתכלו עליו כולם. האשה המבוגרת התרחקה קצת, אולי פחדה שיעשה לה משהו, גם הנערים התרחקו אינסטינקטיבית. מישהו שאל בחלל האויר "הוא בסדר?", אבל אף אחד לא ענה, והוא לא רצה לענות.
הפוגה קלה בכאב אפשרה לו לחשוב קצת בעוד הוא יושב על רצפת האוטובוס ואז מתרומם לשבת על כסא שפינו לו תוך שהוא מהנהן בראשו לאות תודה. הוא כבר ידע שהוא לא יוכל לשרוד את הצפצוף הבא. מצד שני הוא היה בטוח שחייב להיות מישהו אחר ששמע גם הוא את הצפצוף, גם אם באופן חלש יותר. הוא ניסה להביט בשאר נוסעי האוטובוס, אך הם רק הביטו בו חזרה בסקרנות והוא ויתר על העניין. מישהו הציע לו מים והוא סרב, מכווץ וממתין. הוא חשב להתקשר למישהו, להגיד משהו, משהו שיישאר אחריו, אחרי הצפצוף הבא, אבל הוא לא יכול היה לזוז ולכן נשאר ממתין לצפצוף האחרון.
מחשבות הזויות עלו בראשו בעוד הוא ממתין, "אולי חייזרים הגיעו אלינו סוף סוף והם מנסים לתקשר איתנו בתדרים שונים ובעוצמות שונות?". האוטובוס חלף על פני התחנה שבה הוא היה אמור לרדת, אבל הוא אפילו לא שם לב. "אולי חברות הסלולר התחילו לנסות את הדור הרביעי היום?" צחוק הגורל. במקום לעזור לו, הטכנולוגיה היא זו שהורגת אותו. "אל תהיה נדוש" הוא ענה לעצמו במוחו. הוא ניסה להרהר קצת על חייו, אבל הוא היה משותק כאילו הוא תקליט שרוט החוזר שוב ושוב על קטע של דממה. הוא המשיך לשבת כך, ראשו בין ידיו, קפוא וממתין למותו. יד נגעה בכתפו. הוא הרים את ראשו וראה את הנהג.
"תחנה אחרונה. נרדמת?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
