הגרון מכווץ וחצי פה שמוט, או לפחות כך נדמה לי. קשה לי לבלוע עכשיו, ואני יודע שזה עוד מעט יעבור, אבל זה עדיין מעצבן.
אני אחרי סתימה בשיניים. אם יש משהו שאני שונא בטיפולי שיניים זה את זריקות ההרדמה. כבר יצא לי כמה פעמים לעבור סתימות בלא הרדמה. זה דורש כוח סבל ופרפורים, אבל כשזה נגמר, זהו. הכל עבר.
יותר משעה אחרי סיום הסתימה ואני עדיין מעוות בהרגשה. הסתכלתי במראה, ואני יודע שזו רק הרגשה. ואני אפילו יכול להתעלם ממה שמרגישים ואז מבחוץ הכל בסדר. אפשר לדבר ולשתות והכל נראה כרגיל ומרגיש מוזר.
אחרי הסתימה ובדרך לעבודה ראיתי פתאום את שירי. פגישה שכזו ברחוב. סיפרתי לה על ההרגשה המוזרה והיא אמרה שגם כללית בחיים אפשר לפעמים להתעלם מההרגשה הפנימית ואז בחוץ הכל בסדר. צודקת.
זריקת ההרדמה הראשונה היתה נוראית, כצפוי. פרפרתי כדג מחוץ למים והרגשתי את חומר ההרדמה מגיע לשיפולי הבטן שלי. זה לא רעיון חכם לפרפר כשמחט נעוצה בחניכיים שלך, אבל הרופאה החזיקה מעמד.
חמש דקות אחר כך כשאני מקלל ומתנצל חליפות התברר שאני עדיין מרגיש כאבים, מה שהוביל לזריקת הרדמה שניה. הפעם רק הבעסה כאבה לי.
יש לי עוד שעה בלי לאכול. קטן עלי. בלסתי שלוש פרוסות בחופזה לפני הצחצוח והנסיעה למרפאת השיניים. חוץ מזה תמיד אני יכול לנשנש מהנמלים שבקצה הלשון.
מחר בבוקר כנס, בערב חגיגה (מזל טוב לשניכם!) בתוספת סושי (אני אוכל רק ניגירי) ובשבוע הבא יש לי סתימה נוספת.
עכשיו אתם מוזמנים לקרוא לי "סתום". לכו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
