בסוף הכל מסתדר !

כאשר נגה עלתה כיתה בגן, לא היה לה קל.

כל הילדים היו גדולים ממנה, וההבדל בין גיל שנה ותשעה חודשים לגיל שנתיים הוא משמעותי. ואיתה בכיתה היו גם ילדים בני שלוש. למרות שנגה התמודדה והצליחה לבסוף, אני בטוח שההתחלה לא היתה פשוטה בשבילה. למעשה רק עכשיו, כארבעה חודשים כמעט אחרי שהיא בכיתה הזו, היא מתחילה לציין ילדים אחרים כחברים שלה. אבל לגילה הצעיר יש חלק גדול בזה, בשלב הזה הקשר עם המטפלות חשוב לא פחות ואפילו יותר מאשר הקשר עם שאר ילדי הגן.

למזלנו המטפלות של נגה הן מצוינות. אבל מצד שני יש 39 ילדים בכיתת הגן שלה, וזה המון, בטח לגנון. תחלופה של הצוות גם היא לא תרמה להקשרות של נגה למטפלות, אבל תוך זמן לא רב שמנו לב שהיא אכן מתחברת לאחת מהן. רוּבי.

רובי מקסימה, תמיד רגועה ואפילו אצילית. מצליחה לבצע כמה משימות בו זמנית, רואה הכל ואף פעם לא משרה אוירה של לחץ. תענוג.
בימים שרובי היתה בגן ידענו שנגה בידיים טובות ושלא יאונה לה כל רע.

בינתיים נגה התחברה גם לשאר המטפלות, וגם הן עושות עבודה מצוינת. מטפלת אחת שנגה מכירה עוד מהשנה שעברה הצטרפה לצוות ועכשיו נגה בקבוצה שלה, אבל אין ספק שרובי עזרה לנגה לצלוח תקופה לא קלה.

*

מכיוון שבחמישי בערב היינו אצל חברים, נגה התארחה אצל אחותי ונהנתה עם בני הדודים שלה. אתמול, בבוקר יום שישי, קמתי מוקדם והלכתי לקחת את נגה מאחותי אל הגן. הגעתי ברבע לשמונה, ארגנו את נגה (להתלבש, להתארגן, לשתות בקבוק חלב) ונסענו לגן.

חניתי ליד הגן ויצאנו מהרכב. ליד הכניסה לגן שמעתי שברי שיחה בין שתי אמהות שלא הכרתי. שאלתי אותן מה קרה והן שאלו אותי אם אנחנו מהגן שלמעלה (יש כמה גנים באותו המבנה, לגילאים שונים). כשאמרתי שכן, הם אמרו לי שחבל לעלות בכלל כי שולחים את כולם הביתה. רובי נפטרה מדום לב פתאומי.

*

אחרי שתיים שלוש שאלות נוספות הבנתי שאני לא רוצה לקחת את נגה אתי למעלה, בטח לא כשכולן שם הרוסות מהידיעה. התקשרתי לנירית לעדכן אותה וחזרנו הביתה. נגה בכתה קצת ורצתה ללכת לגן, אמרתי לה שאין גן, וכולם הלכו הביתה. היא שאלה אותי על כמה ילדים שונים, ואיפה הם, ורק כשעניתי לה בכל פעם שהם הלכו הביתה, היא התרצתה.

אחד ההורים מהוועד התקשר אלינו מאוחר יותר והודיע שההלוויה מתקיימת בשעה 11 ושיוצא אוטובוס מהגן. סיכמנו שנירית תישאר עם נגה ואני אסע ללוויה. לקראת 11 הגעתי לגן ופגשתי את הצוות, כולל ההנהלה של המעון והאיזור. פגשנו את כולן לא מזמן באסיפת הורים. היו שם גם עוד כמה הורים ונסענו באוטובוס לבית העלמין.

מסתבר שהאסון הוא כפול, האחיין של רובי נהרג בתאונת דרכים, וכשהידיעה על כך הגיעה אליה היא היתה כל כך שבורה עד שהיא לא עמדה בזה וקיבלה דום לב. את האחיין קברו כבר ביום חמישי, ואת רובי בשישי. היא לא היתה חולנית, בת כ-38, אבל נראתה צעירה בהרבה, עסקה בפעילות גופנית ועזרה מעל ומעבר בכל מה שיכלה.

*

מאות מכרים וקרובי משפחה היו שם כבר, לוויות הן אף פעם לא מחזה פשוט, ולצערי כבר נכחתי בלא מעט לוויות בחיי. אני מוצא מפלט מה בלנסות לעזור למי שצריך, אם זה במזיגת מים או בכל עזרה אחרת. השיירה פסעה לכיוון החלקה, דברי תפילה נאמרו, בכי, קדיש, זרי פרחים, ואבנים על תלולית העפר. זה הסתיים כמעט מהר מדי. גם המנהלת הקודמת של הגן הגיעה בהתראה קצרה. עלינו שותקים לאוטובוס בדרך חזרה.

*

שלושים ותשעה ילדים יש עם נגה בגנון. כל יום רובי טיפלה בהם, האכילה אותם, החליפה להם חיתולים, חיבקה אותם כשהם בכו והצחיקה אותם תוך כדי שהיא מלמדת אותם כל מיני דברים. רק ארבעה נציגים הגיעו ללוויה מקרב ההורים (ועוד אחד או שניים מהכיתה של הפעוטות). אני בטוח שלכל אחד היתה סיבה משלו, וברור שכולם מטופלים בילדים ולרובם יש עבודה ובאופן לא מתוכנן הילד נשאר איתם ביום שישי. אבל נותרתי עם הרגשה לא נוחה. אני מקווה שלפחות חלקם יגיעו לשבעה להביע תנחומים.

כבר כמה שבועות שנגה מזמרת שירי חנוכה. מתאמנת. מחר אמורה היתה להיות מסיבת חנוכה שבה נגה ושאר הילדים שרים שירי חנוכה, רוקעים ברגליים כששרים "סורה חושך, הלאה שחור", ומדגימים להורים כמה הם למדו. יום ראשון הוא יום החופש של רובי, אבל היא הבטיחה לבוא, כמובן. לעזור. המסיבה הזו לא תתקיים. לנגה לא סיפרנו כמובן, לא בשלב זה. הלב שלה לא יכול ולא צריך לעכל משהו שכזה. כשהיא תהיה מספיק גדולה כדי לקרוא כאן בבלוג, היא כבר לא תזכור את רובי והכל יראה לה כמו סיפור רחוק, למרות שהוא נוגע לה.

בינתיים נגה תאחז בפנס קטן בתור נר, תאכל סופגניה, ותהיה ילדה קטנה ומאושרת, כמו שהיא כל כך טוב יודעת לעשות.

ולמשפחתה של רובי אני מוסר את תנחומינו. יהי זכרה ברוך.